נסעתי העירה, לבקש סליחה, לאהוב, להשלים.
נסעתי ברגשות מעורבים - פחד שנאה עצמית, בושה.
נסעתי ברכבת שלא מפסיקה לדהור על הפסים.
מצאתי את עצמי על סוס, דוהרת למרחקים, השדות היו קסומים, אך לא
הבחנתי בכך.
הייתי קרה, שקועה בעצמי, שערי שחור, עיניי אפורות.
כשטן נראיתי.
הגעתי לארץ לא ידועה. הייתי בסופו של המסע.
ירדתי מהדרך. שקעתי בקרקע.
עניי התמלאו דם ובגרוני חילחל טעם חמצמץ.
מצאתי את עצמי בתוך מקדש מואר, לבן, הצבעים מסנוורים את
אישוניי, הלב פועם ומחכה למשהו שיבוא.
בתוך המקדש הכל קריר. מחפשת החוצה, אין שום מוצא.
לפתע, כאילו משום מקום, הגיח איש לבן. פניו חיוורים, שערו
זהוב, עיניו כלהבה כתמתמה, מסביבו הילה חמימה וכולו לבוש לבן.
כשהתקרבתי אליו הרגשתי עצב קורן ממנו אח למרות זאת התמלאתי
אהבה.
"לא עוד אתמקד בעצמי" לחשתי לתומי "עכשיו, עליי לעזור לו."
המלאך הבוהק החל לחייך. חיבקתי אותו, נשקתי לו, הפגנתי אהבה,
גרמתי לו לראות את הטוב שבדברים. פניו החלו מתכהים, שערו החל
משתחרר ופניו חייכו חיוך מוזר. חיוך רשע.
הוא החל להכותני. צנחתי לרצפה. פי נתמלא דם וראשי מחשבות.
המלאך הבוהק לא בהק עוד. הוא הפגין קור וצחק ברוע, פניו נפולות
ועישוניו שקועים כאישוני אדם אבוד. הוא טס לו באויר וגרם סבל
לסביבה. הרגשתי אשמה בכל. אני עוררתי את המפלצת. לפתע צנח,
כנפיו שהיו שחורות נכרתו מעצמם, הוא צווח וחבט בקרקע.
החדר הלבן נהייה אפור. הרצפה נעלמה ונפלתי לתוך תהום שחורה.
בתחתית פגשתי את אלוהים. הוא אמר ש"הכל יהיה בסדר. המלאך ימות.
ככה זה, ככה זה אמור להיות. אל תרגישי אשמה. אני החלטתי שככה
יהיה. את תמשיכי להתכנס בעצמך אך תהיה מאושרת. והמלאך... המלאך
לא ישוב להיות מלאך, לא ישוב להיות עצוב אך תמים, המלאך יהפוך
רק לזיכרון. המלאך יענש."
מצאתי את עצמי שוב, במקדש המואר. פתאום הופיעה דלת. פתחתי
אותה.
ברק חזק אחז בעניי . לא יכולתי לפתוח אותן עד אשר הגיע המלאך.
אותו מלאך חיוור, לבן. הוא הודה לי.
אז, אחרי רגע של שתיקת הבנה, הדמות הלבנבנה והטהורה נפלה לרצפה
ושלולית דם החלה מופיעה מתחתיו.
כל החום שלו עבר אליי. חייכתי והתחלתי את חיי החדשים. |