בשלהי מלחמה הייתי הולך סחור-סחור בין הריסות עשנות.
שקיעת השמש השתקפה מהאופק באדום,
מדגישה את האפור המחלחל מעלה אל-עבר מעטפת היקום.
בשלהי מלחמה השקט צווח אל תוך אוזניי,
משאירן מצפצפות כהמיית קונכיית ים עזובה.
עגלות חורקות אספו לקרבן גויות שהדממה המעיקה אמרה בשמן:
"אנחנו היחידים הרשומים במה שנשאר מאחור".
בשלהי מלחמה התרוצץ היסטרי ילד אבוד שנשאר ללא כל.
ללא דמעה בעיניו, שקהו ויבשו בחוריהן, היה אוסף לעצמו, נפחד
ככלב עזוב, תפוחי אדמה משק בלוי שנח למראשות איש שגווע תוך
עייפות נוראה, בסוף מה שהיה פעם רחוב.
עיני הגוויה היו פקוחות לרווחה בתמיהה. למה? בעבור מה?
רוח קרירה של סתיו נשאה שלכת עלים יבשים בריקוד קודר.
נותרתי בכאבי, צופה בחזיון נורא נוכח אויבים של אתמול
המתפזרים
בדממה אדוקה איש-איש לדרכו.
לבנות מחדש, עולם חדש מזרעים של אתמול והיום.
כאילו לא היתה מלחמה.
ביזבוז של עוד דור.
"עכשיו העת לשנות" הבזיק הברק.
"האם מישהו כבר בחוץ?" רעם הרעם בשאגת שאלה נצחית. מתגלגלת.
החושך ירד.
מתוך ייאושי עלתה רגיעה נדירה המיוחדת רק לעיתות שלהי מלחמה.
כמו פסק לרגע המאבק, הבריחה, ההסתרה.
כפות ידיי, משוחררות, היו פתוחות עתה לרווחה.
שולחות בשלווה את כל מה שלא ניתן עוד להחזיק בחזקה.
מפנות מקום לפיקחון, להבנה.
הכל הפך לפתע גלוי ומשוחרר נוכח הפחד שנמוג.
מדהים עד כמה כל אלו היו כה חשובים עד לפני דקה.
ניצוץ של שפיות. התעוררות. חלון הזדמנויות נפתח לרגע קט.
כל הפלנטה עומדת הכן: "האם הפעם יתרחש השינוי?"
האוויר הולך וצלול. ריחו קריר ורטוב.
טיפות ראשונות של גשם מבשרות תחילת שיטפון.
סערה באופק מסמלת תחילתו של ניקיון.
מוזר היה לי לחוות כל זאת,
תוך מראה העשן האפור המשתקף באודם השקיעה שזה-עתה גוועה.
על רקע שלווה מסתורית של תנועת המוני אנשים חבולים, עייפים,
מרוטים.
בני-אדם המשלימים עם גורלם, מוותרים בשקט ובשלווה על מטרם
האבודה.
"איזו מטרה?" מילמלו לעצמם בעצב.
"כולנו הפסדנו, אין בכלל מנצחים" ניעור ליבם למעשי טיפשותם.
"היכן היינו כשכל זה קרה?" אמרו זה לזה אויבים של אתמול, תוך
חיבוק עצוב, מקווים שלא לחזור שוב על אותה טרגדיית שטות.
ועכשיו מה נלמד לקח את הדור הבא? האם יבינו את אשר אנחנו
חווינו?
והסיפור אינו נגמר, משום-מה אינו יכול להגמר...
כמו ילד של היום שבגר פתאום אל-תוככי מלתעות הדור הבא,
מתרחש מתוך זרימת זריחה חדשה, באמתחתו תקוות נשגבות מהקודמות.
ואולי יום אחד ימות למענן,
או אולי יזכה לחוות שוב עשן אפור משתקף מתוך אודם השקיעה
של איזושהי מלחמה משלו. |
