אני אוהב סוסים. לא בצורה חולה או משהו כזה. סתם ככה, סוסים.
חיות חמודות.
חמש רגליים, עכוז, ושלוש קרניים על הגב. רגע, זה לא רב-קרן
קוזבקיסטני?
לא, לרב קרן יש קרן אחת, מעל העין. לא משנה. סוסים. תמיד שאני
כועס או עצבני, אני חושב על סוסים. אני תוקע לעצמי את רגלי
בתוך האוזן ומדמיין שאני סוס. אני עושה את זה כשאני משועמם. זה
עדיף על לשים רגליים באוזניים של כלבים ולדמיין שהם ברווז עם
רגל באוזן. עוד פנס רחוב מעופף לידי.
בערוץ הקניות מוכרים עוד מכשיר שמכין פירה מגלידה, ולהפך,
גלידה שמכינה מכשיר מפירה. עוד פנס רחוב מעופף לידי. אני מתקשר
לעירייה, להודיע להם שיש בעיה עם פנסי רחוב מעופפים. פנס רחוב
מעופף לידי ואומר לי שהכול יהיה בסדר, הוא מציע לי לחשוב על
סוסים. בערוץ המזרח התיכון יש כומר מדבר על החמור שישו הגיע
עליו לירושלים, ברקע ילדים שרים "הללו את האלוהים". פנס רחוב
מעופף ליד, מתפלל לאלוהיו הפרטי. לכל זה תרגום לערבית. את
הסוסים שלי לעולם לא יתרגמו לערבית. מה? פנס רחוב מעצבן, מעופף
לידי וליד סוסי.
"אל תדאג!" אני אומר לסוסי, "הפנס רחוב מיד ילך!". או שלא.
הסוס רועד. משהו לא בסדר. הסוס מתארך ומגדל כנפיים. יוצא לו
אור לבן מהעכוז. לא!
הוא הפך ל...
אני שונא סוסים, בכל צורה אפשרית. כל הסוסים, סוסים. חיות
מעצבנות..