המחזה שהתגלה לכוחות ההצלה שהוזעקו למקום התאונה באותו בוקר
גשום, היה מחריד ומעורר פלצות. גרוטאת פח הפוכה, מעוכה, דוממת,
זרוקה בתעלה לצד הדרך. כל מה שנותר לכוחות ההצלה לעשות, זה
לעמול בקדחתנות זמן רב, תוך שימוש בכלי ניסור שונים על מנת
לחלץ את גופת הנהג. חוקרי אגף התנועה במשטרה שבדקו את נסיבות
התאונה הגיעו למסקנה כי נהג המכונית מסיבה בלתי ברורה סטה
מהדרך, התנגש בעץ ונפל לתוך תעלה.
מסע ההלוויה של רון שלווה לכל אורכו בגשם זלעפות וכלל מספר
מצומצם של קרובי משפחה וחברים התנהל בצורה שקטה ומאופקת. מול
הקבר הטרי לא נישאו כלל הספדים. ליאת, אשתו שנראתה שבורה,
קדורנית והמומה נתמכה בשני הוריה. שני ילדיהם הקטנים שלא ממש
הבינו את משמעות האובדן וגודל האסון שנחת על המשפחה, נותרו
בבית עם המטפלת הקבועה. במהלך השבעה הגיעו המוני מכרים וחברים
שבאו להביע את צערם ותנחומיהם. ליאת מצאה נחמה פורתא כשדאגה
להציג בפני אורחיה, אלבומי תמונות משפחתיים, תוך מתן הסברים
מפורטים לכל תמונה. רועי ותומר שהיו תאומים בני כשלוש הסתובבו
בין האורחים שאימצו אותם לחיקם וגילו כלפיהם ביטויי חיבה מהולה
בקורטוב של רחמים.
כבר בתום השבעה ניסתה ליאת לפלס את דרכה החדשה כאישה אלמנה
שנותרה בגפה. היא נאלצה מהר מאוד להתמודד בכוחות עצמה עם
משימות שונות שהיו בתחום אחריותו הבלעדית של רון והיו זרות לה,
כמו ניהול חשבונות, תחזוקת הדירה ועניני מחשב.
עוד באותו יום כשסיימו את השבעה וחזרו מבית הקברות ניגשה ליאת
לבדוק את תא הדואר האלקטרוני, מה שנהג רון לעשות מדי יום,
ולעיתים אף כמה פעמים ביום. היא מצאה שהצטבר שם אמנם המון דואר
זבל, אך גם כמה מכתבי סימון והתראה המיועדים לרון והמופנים
בקישור לאתר "חברה" המפורסם. היא לחצה על הקישור והגיע היישר
לתיבת המכתבים האישית של רון באתר "חברה". היו שם המון מכתבים
שנשמרו כ- "דואר נכנס" מאת רינת רגב. "מי זאת הרינת הזאת?"
שאלה את עצמה. מפלס הסקרנות של ליאת החל חיש מהר לטפס למרומים
בעקבות התגלית המפתיעה. היא החלה לחטט בנבכי מגירות זיכרונותיה
ומייד נזכרה שרון סיפר לה עוד בזמנו, כשהיו חברים, על אהבתו
הראשונה בתקופת התיכון לאחת בשם רינת. עוד לפני שהחלה לעיין
במכתבים לא היה לה צל של ספק שמדובר באותה רינת, אהבתו הראשונה
של רון.
היא כלל לא התחבטה בשאלה, האם מותר לה מבחינה מוסרית לעיין
במכתבים אישיים וסודיים שיועדו לבעלה, עליו השלום. היא נתנה
לעצמה "אור ירוק" לעוט על המשימה כעוף דורס המזהה את הטרף.
המכתב האחרון נשלח אמש.

רון חמוד
"אני ממש מודאגת ממך. למה אתה לא עונה לי? אתה אולי כועס על
משהו?
אם כן, אז אני כבר מתנצלת מראש.
כפי שכבר סיפרתי לך, נשלחתי מטעם העבודה לשלושה ימים לפריס.
היה מתיש ומייגע. כששבתי הביתה, מייד נגשתי לתיבת הדואר
האלקטרוני ולצערי לא מצאתי שם שום סימן חיים ממך. העזתי אף
להתקשר אליך כמה פעמים לטלפון הנייד, אך לא הייתה תשובה.
אם פגעתי בך במשהו, אנא ממך, סלח לי.
אנא ממך ענה לי בבקשה"
                  שלך
                    אוהבת
                        רינת

תחושת קדרות עטפה אותה כשדמעות החלו לזלוג על לחייה. גופה היה
כבד. פניה החווירו, וליבה החל להלום בחוזקה. היא חשה שהכרתה
הולכת ומתערפלת, היא ידעה שאין מלבדה איש שיכול היה להגיש לה
עזרה. בשארית כוחותיה קמה ונגשה לשטוף את פניה. לאחר שהוטב לה
מעט, לא עמדה בפיתוי המסקרן והמעיק לשוב אל זירת ההתכתבות
הקורעת, על אף המחיר שנגבתה לשלם.
היא נגשה לקרוא את המכתב שנשלח חמישה ימים קודם לכן.

רון שלי חמוד.
"הייתי מתה שתצטרף אלי לנסיעה לפריס, אבל אני מכבדת את רצונך
שלא להיפגש
וזאת כדי לשמר ולא לפגוע חלילה בחזות הנעורים הרעננה שלנו
שנותרה במוחנו מאז אותם ימים רחוקים. אולי בכל זאת תסכים שנשלם
את המחיר של פגיעה בדימוי המקורי המיתי משהו של כל אחד מאתנו,
כשנגשר על כל השנים שחרטו את חותמם עלינו ונקבל אחד את השני
כפי שאנחנו כיום. אני מודעת לכך שיש משהו מאד מענג בלהמשיך
ולחיות את עברינו המפואר כשני גיבורי סיפור מיתולוגיה יווני.
אך עד מתי רון ?
מחכה לתגובה"
          באהבה
              רינת

המחשבה ששני המכתבים האחרונים יועדו לרון שכבר לא היה בין
החיים, הסעירה את נפשה ולא נתנה לה מנוח. כאחוזת תזזית החלה
לעבור על כל המכתבים שהיו בתיבת הדואר האלקטרוני, גם של רון
וגם של רינת, נוברת וקוראת בעיון רב כל מילה כדי לעמוד מקרוב
אחר טיבו של הקשר שחודש כחצי שנה קודם לכן.
העובדה שידעה כי עד היום לא נפגשו, אלא רק חיו במרחבי הסייבר
את עברם המהולל כבני נוער בגימנסיה, הרגיעה אותה קמעה. "רון
בעצם לא בגד בי בפועל, אלא בסך הכול הסתיר ממני את דבר חידוש
הקשר הווירטואלי עם אהובתו הראשונה." אמרה לעצמה וחשה הקלה.
ליאת לא חשה כלל עייפות למרות ששעות ארוכות ישבה מול צג המחשב
ולא משה ממקומה.
לפתע פתאום צץ בראשה רעיון מקורי שלכאורה נדף ממנו ריח דוחה של
לקות מוסרית, אך עם זאת היא לא מוותרת ומאמצת אותו מייד לחיקה.
מלווה ביצר סקרנות ובדחף בלתי נשלט, היא שובה עצמה בקסם הרעיון
ומתירה לעצמה להיסחף. היא מחליטה להתחזות לרון ולהמשיך את
ההתכתבות שנקטעה בעקבות מותו. היא לא טורחת להשקיע מחשבה ייתרה
בנושא.
כאחוזת תזזית, מצוידת באומץ, בדמיון עשיר ובהכרת הטרמינולוגיה
שאפיינה את ההתכתבות, ניגשת ליאת לכתוב תשובה לרינת.

רינתי מתוקה שלי
"אני נורא מצטער שלא יכולתי לכתוב לך חמדתי, אך פשוט נפלתי
למשכב. מצבי אף כל כך הוחמר, עד שנזקקתי לאשפוז קצר של כמה
ימים בבית חולים. הרופאים קבעו שלקיתי בדלקת ריאות קלה. טרם
חזרתי לפעילות נורמאלית. רק בשבוע הבא אשוב לעבודה. אני נורא
מתנצל על כך שלא יכולתי לענות למכתבייך. רציתי לספר לך שבמהלך
מחלתי היה לי הרבה זמן לחשוב על הקשר בינינו והגעתי למסקנה
שאולי בכל זאת הגיע הזמן לפרוץ את מחסום המציאות במפגש בינינו.
כתבי לי מה את חושבת על כך."
        שלך
          רון

ליאת למדה מהמכתבים שקראה, שרון ורינת כל כך ביקשו להיוותר
בתוך חממת עברם, שאפילו לא מצאו לנכון להחליף ביניהם תמונות
אישיות מהשנים האחרונות.
עם עלות השחר נפלה ליאת למיטתה שדודה וסחוטה.
בערב, לאחר שהשכיבה את הקטנים לישון, הייתה ליאת מלאת סקרנות
כשניגשה לבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני. מכתב טרי המתין לרון
מרינת.

"רון שלי חמוד
הצטערתי לשמוע שחלית. אני ממש מבינה אותך, ובטוחה שנורא רצית
לכתוב לי, אך מצבך הבריאותי לא אפשר זאת. אני מאחלת לך שתשוב
לאיתנך במהירה. תדע לך שמאוד שמחתי לשמוע שהשתכנעת בנחיצות
המפגש בינינו, למרות אימוץ הרציונאל והאידיאולוגיה השלמה
שבנינו סביב שימור דימויי העבר שלנו. תגיד לי במכתבך הבא מתי
ואיפה אתה רוצה שנפגש. אני מחכה לכך בכיליון עיניים."
       אוהבת
           רינת

למחרת בערב קראה ליאת את מכתבה של רינת ומייד התמלאה בתחושת
סיפוק לנוכח הצלחתה עד כה במשימת ההתחזות. היא מנסחת בראשה את
הדברים ומעלה אותם על הכתב.
 
רינתי מתוקה שלי
"אני שמח לבשר לך שחלה הטבה גדולה במצבי הבריאותי, ואני מרגיש
הרבה יותר טוב, למרות שהשיעולים עדיין לא פסקו. הרופאים אמנם
ממליצים שאנוח בבית עוד כמה ימים, אך אני כידוע לך חסר סבלנות
ומתכנן לשוב לעבודה כנראה מחרתיים.
אז מה שלומך עלמת חן יקרה שלי?
באשר למפגש המתוכנן בינינו, אני מציע את יום שלישי אחה"צ בשבוע
הבא, אם זה נוח לך.
אולי נפגש ב"קפה נואר" בתל-אביב, מקום שציינת באחד ממכתבייך
שאת מאוד אוהבת.
אז כתבי לי חמדת נעורי אם זה מסתדר לך."
         באהבה רון

לאחר שכתבה את הדברים תקפו אותה פתאום ייסורי מצפון על כך שהיא
כבר מתכננת ללכת לבלות בבית קפה כשרק ימים אחדים קודם לכן קברה
את בעלה.
עוד באותו ערב הגיע מכתב מרינת.

רון שלי חמוד
"כולי נרגשת לנוכח האומץ שלנו להוציא את המפגש אל הפועל. אני
בטוחה שלא נתאכזב.
באשר למועד, אזי מבחינתי זה בסדר. יום שלישי בחמש אחה"צ ב-"קפה
נואר". אני אלבש שמלה שחורה עם מחשוף, למקרה שלא יעלה בידך
לזהות אותי."
אז להתראות חמוד
שלך אוהבת
       רינת
ליאת קראה את דברי רינת ולא יכלה לכבוש את התרגשותה לנוכח
המפגש המתוכנן.
בלילה הופיע רון בחלומה, כולו זורח מרוב אושר, ממתין בסבלנות
לבואה שלה עצמה בבית קפה.
עם פסיעתה לתוך בית הקפה, היא נגשת אליו כולה נלהבת ומחויכת.
הם נופלים זה על צווארה של זו, וללא כל רתיעה או בושה הם
פוצחים באופן ספונטאני ב"נשיקה צרפתית" ממושכת לעיני הנוכחים
במקום. הם מביאים פליאה והשתאות על כך שהזמן שכאילו עצר מלכת,
לא הותיר כלל את אותותיו על גופם. הם פותחים בשיחה קולחת...
ואז:
"אימא, שוקו בבקבוקי" צועק רועי מהחדר הסמוך כשהוא מעיר אותה
משנתה וקוטע את חלומה.
כל אותם ימים עד המפגש עם רינת הייתה ליאת חסרת מנוח וקצרת
סבלנות. היא ספרה את השעות שנותרו עד הרגע המיוחל. במין
אובססיה שכזאת, היא העסיקה את עצמה שעות ארוכות בצפייה
בתסריטים שונים אפשריים שהגתה בדמיונה באשר למפגש המתוכנן.
היא פינתה לעצמה את יום המפגש ממטלות ומשימות שונות שהייתה
צריכה לעשות, כשהיא מכינה עצמה נפשית לקראת המעמד הקרב ובא.
ביום שלישי הרבה לפני השעה חמש, שמה ליאת פעמיה לעבר "קפה
נואר" השוכן בצומת הרחובות נחמני ואחד העם בתל-אביב. היא בחרה
להגיע דקות אחדות לפני המועד שנקבע.
העובדה שבית הקפה לא היה עמוס במיוחד בשעה זו מצאה חן בעיניה.
הנה יקיימו כאן בקרוב שיחה שקטה ורגועה, באין מפריע. היא
התיישבה בשוליים האחוריים של בית הקפה עם הפנים לכניסה,
והזמינה לעצמה כוס קפוצ'ינו. היא לא הנידה ראשה לצדדים ולו
לרגע, ממקדת מבטה לעבר הכניסה, מצפה בכיליון עיניים לבואה.
בדיוק בשעה חמש נכנסה רינת במלוא הדרה לבית הקפה, שער שחור
ארוך הגולש על כתפיה, לבושה בדיוק כפי שהבטיחה, בשמלה שחורה עם
מחשוף שהחמיאה מאוד לגזרתה הדקיקה והנערית, ובעיקר לחמוקיה.
היא בחנה את הסביבה במבט חטוף והתיישבה עם הפנים לליאת.
כמה שולחנות הפרידו ביניהם.
ליאת שהחלה לחוש מבוכה גדולה קפאה במקומה והרגישה שגופה דבק
בכיסא ולא נענה לה. כל ניסיונותיה לנתק אחוריה מהכיסא ולגשת
להציג את עצמה בפני רינת עלו בתוהו. היא הישירה מבטים חטופים
לעבר רינת והשהתה אותם כשזו לא ראתה אותה.
רינת שהזמינה לעצמה כוס קפה הפוך וקרואסון נראתה מוטרדת קמעה
מכך שרון בושש להגיע, היא בחנה שוב ושוב את דלת הכניסה, מחכה
בכיליון עיניים לבואו. כעבור כמה דקות שלפה מתוך תיק יד קטן
טלפון נייד, והתקשרה.
ודאי מתקשרת לרון אמרה לעצמה ליאת, והתפלצה מהמחשבה המצמררת
שרון שוכב באדמה בשעה שיושבת מולה כאן אהובתו שמנסה להשיג אותו
בטלפון.
מייד עם תום השבעה דאגה ליאת להודיע לחברת הטלפונים הסלולריים
לנתק את קו הטלפון האישי של רון.
רינת קמה ועשתה דרכה לכוון חדר השירותים. עם שובה בחנה שוב את
הסובבים בכמה מבטים חטופים, מבקשת לבדוק אולי רון הגיע באותם
רגעים בהם נעדרה. היא נותרה לחכות עוד כחצי שעה עד שהתייאשה,
בקשה את החשבון, שילמה והסתלקה.
ליאת ניסתה לעכל את גודל הפספוס בכך שלא היה לה את האומץ ליצור
קשר עם רינת. היא התמלאה בתחושת קדרות וחשה לאות ומחנק. מצפונה
ייסר אותה על כך שהטריחה את רינת להגיע לפגישה שלא התקיימה.
היא גמרה אומר עם עצמה שכשתשוב לבייתה, מייד תשב ותכתוב מכתב
התנצלות. היא שילמה ויצאה מבית הקפה עושה דרכה הביתה.
לאחר שהשכיבה את הקטנים לישון התיישבה מול צג המחשב, חשבה קצת
וכתבה.

רינת שלי חמודה
   "אין לך מושג כמה אני מתנצל על עוגמת הנפש שגרמתי לך. ודאי
הגעת לפגישה בבית הקפה ושבת כלעומת שבאת. לצערי שני הקטנים שלי
חלו באופן מפתיע. בצהריים עלה חום גופם ונאלצנו אני וליאת לקחת
אותם לרופא. אני נורא מצטער שלא הספקתי ליצור איתך קשר ולהודיע
לך שנדחה את המפגש.
אני חש אי נעימות כלפייך. כולי תקווה שתביני אותי."
שלך באהבה
    רון

מאוחר בלילה לפני שהלכה לישון בדקה ליאת את תיבת הדואר
האלקטרוני שם חיכה לרון מכתב תשובה מרינת.

רון חמוד שלי
"הצטערתי לשמוע על כך שילדיך חלו. אני מקבלת את זה ולא כועסת
כלל. אין מה לעשות מול כוח עליון. דברים כאלו קורים וזה בסדר.
מה שלום רועי ותומר ? אני מקווה ומתפללת שיחלימו במהרה. אני
אכן הגעתי למפגש, חיכיתי ואף התקשרתי אלייך לטלפון הנייד
והתקליט הכריז שהמספר לא מחובר. כדאי שתבדוק את הטלפון שלך.
רון שלי חמוד אולי נפגש ביום חמישי הקרוב באותו מקום ובאותה
השעה?
אני מבטיחה להיות לבושה בדיוק כפי שהופעתי לפגישה הראשונה.
מחכה לתשובה"
    אוהבת
       ליאת
למחרת קראה ליאת את המכתב וגמרה בליבה שהפעם יהיה בה את מידת
האומץ הראויה לפנות לרינת. היא אישרה את המפגש.

רינתי מתוקה שלי
"קודם כל אני שמח לבשר לך שיש הטבה מסוימת במצב בריאותם של
רועי ותומר. כנראה שמישהו שמע אותך שם למעלה. באשר למפגש שלנו
אז מבחינתי זה בסדר נתראה מחר, יום חמישי באותו מקום ובאותה
שעה. מת כבר לראות אותך."
    שלך באהבה    
        רון

ליאת גם הפעם העדיפה להקדים לפגישה. כמה דקות לפני השעה חמש
כבר הייתה ישובה בבית הקפה, פחות או יותר במקום שישבה בפעם
הקודמת כשפניה מופנות לכניסה. ככל שהתקרבה השעה היעודה היא
נעשתה יותר ויותר מתוחה ובלתי רגועה. כמו אז, גם הפעם, בדיוק
בשעה חמש, נכנסה רינת לבית הקפה לבושה באותה שמלה, סקרה במבט
חטוף את הנוכחים המעטים שישבו שם והתיישבה באותו מקום שישבה
אז. כאילו סימנה לעצמה טריטוריה פרטית.
רון ודאי היה יוצא מגדרו למראה יופייה של רינת לו פגש אותה כאן
במקומי. אמרה לעצמה.  
היא אספה אומץ וקמה. פסעה בצעדים מדודים לעבר רינת, הושיטה לה
יד ואמרה.
- "שלום רינת. אני ליאת. נעים מאוד."
- "רגע. מאיפה את מכירה אותי?"
- "אני אשתו של רון"
באותו רגע המילים נעתקו מפיה. פניה החווירו כסיד ועיניה הפכו
כבויות. נבוכה והמומה מהמפגש המפתיע והבלתי צפוי, חשה בחוסר
אונים, והבינה מייד שנפלה למלכודת שהכינו לה.
- "אני רואה שאת נבוכה ומופתעת"
- "האמת היא שכן. איפה רון?"
- "תשבי טוב על הכיסא רינת, וקחי נשימה ארוכה. קרה אסון נורא.
רון שלך ושלי נהרג בתאונת דרכים לפני כשבועיים."באותו רגע חשה
רינת בחולשה כללית שהלכה והתעצמה בשברירי שניות. ראשה שכאילו
ניתק מגופה היה סחרחר עליה והכרתה הלכה והתערפלה. תוך שניות
אחדות נפלה כאבן על צידה. ליאת קמה מייד כנשוכת נחש, רצה לעבר
דלפק הבר. "תביאו מהר מים. משהיא התעלפה פה." היא לקחה בבהילות
את כד המים שהוגש לה ורצה לעבר רינת. היא שפכה על פניה כמות לא
מבוטלת של מים שהעירו אותה מייד מעלפונה. ליאת אחזה בגופה
והושיבה אותה בזהירות על הכיסא. היא ליטפה ברכות את פניה עד
שהתאוששה ושבה לאיתנה.
"עם כל הכאב והצער רינת, הייתי חייבת לספר לך את האמת המרה.
לא הייתה לי ברירה."
"אני בהלם מוחלט מכל העניין הזה, תני לי עוד שנייה להירגע "
אמרה רינת והמשיכה.
"אלוהים אדירים, ספרי לי בדיוק איך זה קרה".
"זה קרה לפני שבועיים. רון חזר בשעת ערב מאוחרת מפגישת עבודה
בצפון. כפי הנראה נרדם על ההגה. התנגש בעץ ונפל לתעלה. הוא מת
במקום. כוחות החילוץ עמלו שעות ארוכות לחילוץ גופתו. המחזה
שניגלה לעיני המחלצים היה מזוויע."
דמעות החלו לזלוג אט- אט על לחייה של רינת, ופניה התכסו בארשת
קודרנית ונוגה.
"אז את רוצה להגיד לי שאת התחזית לרון וכתבת במקומו?" שאלה
רינת.
ליבה של ליאת החל לתופף בקצב הולך וגובר.
"כן", היא ענתה בקול רפה.
"איך יכולת לעשות את זה. את נורמאלית?"
"את רוצה לומר לי שהתקשרתי בטלפון הנייד לאדם ששכב באותה עת
בקבר?"
"מייד בתום השבעה" פתחה ליאת ואמרה: "ניגשתי למחשב כדי לבדוק
את תיבת הדואר האלקטרוני. אני אגב, כמעט ולא התעסקתי עם זה. זו
הייתה משימה יומית של רון.
מצאתי כמה מכתבים עם סימון והפניית קישור לאתר "חברה". ניגשתי
לתא הדואר האישי של רון באתר, וגיליתי שם את כול ההתכתבות
ביניכם. נבהלתי מאוד באותו רגע אך מייד התעשתי, כשלפתע פתאום
הרגשתי דחף פנימי עז להמשיך את רצף הקשר ולא לקטוע אותו. כאילו
שבת קול בשם רון לחשה לאוזני לעשות זאת. אני מודעת לבעיות
המוסריות הנובעות ממעשה כזה.
אין לי כול כוונה לפגוע בך חלילה. להפך, מבחינתי את המזכרת הכי
טובה שנשארה לי מרון.
אני מאוד רוצה לשמור איתך על קשר".
אט- אט חזר הצבע ללחיים של רינת. היא לגמה מכוס המים שהייתה
מונחת על השולחן. קראה למלצר והזמינה פעמיים קפה הפוך לה
ולליאת.
"ספרי לי איך את מסתדרת בלי רון. איך הקטנים קיבלו את זה ? הם
בכלל מעכלים את גודל האסון?"
"אני מסבירה להם שאבא היה חייב לעלות לשמיים והוא לא ישוב עוד.
הם לא ממש מבינים את משמעות המוות."
"הבאתי איתי תמונות של רון ושלי מתקופת הזוהר שלנו בגימנסיה
במטרה להראות אותן לרון." אמרה רינת. היא הוציאה אלבום תמונות
קטן עם תמונות כשחלקן בשחור לבן וחלקן בצבע.
"הנה תראי, כאן רון ואני עושים מערכון משותף בהופעת סוף שנה של
כיתה יא'. וכאן אנחנו ביחד בטיול שנתי בכיתה י' וכאן אנחנו
מפזזים יחד באחת המסיבות במהלך כיתה יא'."
רון ורינת נראו בתמונות כזוג יונים צעירים ויפים.
"היא נשארה עם גוף דקיק ונערי וכמעט ולא השתנתה אחרי עשרים
שנים. הלוואי עלי גוף כזה " אמרה לעצמה ליאת.
השיחה ביניהן צברה תנופה ונעשתה קולחת ולבבית. כעבור כשעתיים
החליטו ללכת. הם שמו פעמיהם יחד לכוון המכונית של רינת שחנתה
באחד הרחובות הסמוכים.
בדרך הבטיחו זו לזו לשמור על קשר. הם החליפו מספרי טלפון, נשקו
זו לזו ונפרדו לשלום.
בדרכה בחזרה הביתה חשבה על המפגש ושמחה על כך שהוא הסתיים
בהבנה ובלבביות.
"איזו בחורה נפלאה הפסיד רון" אמרה לעצמה. היא חשה תוגה קלה
בליבה, לנוכח אובדן משחק ההתחזות שלה, שהיו בו ריגושים, מתח
וגם קורטוב של שעשוע.
כעבור יומיים התקשרה ליאת אל רינת והזמינה אותה אליה הביתה
לליל שבת בתשע.
רינת נעתרה להזמנה ואף שמחה על כך.
בערב המפגש, לאחר שהשכיבה את רועי ותומר, הכינה ליאת מעט
תקרובת שכללה גבינות, סלט ויין לבן. היא התלבשה באחת משמלות
הערב החגיגיות שהיו ברשותה, התבשמה, התאפרה קלות וחיכתה
בסבלנות לרינת. זו כהרגלה דייקה בהגעתה. בול בתשע נשמעו דפיקות
בדלת.
הן התחבקו נשקו זו לזו. "בואי שבי רינת" אמרה ליאת.
רינת התיישבה על הספה וליאת הצטרפה אליה. הן החמיאו זו לזו על
הופעתן האטרקטיבית.
רינת לבשה חצאית מיני מסאטן בצבע שחור וחולצה פרחונית עם מחשוף
שהלמה אותה מאוד.
הן נראו מחויכות ומאושרות מהמפגש ביניהם. רינת התרגשה לנוכח
העובדה שהתארחה בבית אהוב נעוריה. בתחילת השיחה היא בהתה מעט,
ודמיינה לכמה שניות את רון מגיח מאחד מחדרי השינה ונושק
לצווארה כמו פעם.
הן ניהלו שיחה קולחת שכמעט ולא עסקה ברון אלא בהן עצמן. רינת
הציעה לה שיאכלו משהו
מהתקרובת שהכינה. לאחר מכן קרבה לשולחן את בקבוק היין מזגה
לשתיהן, ושמה דיסק של אלטון ג'ון.
כעבור זמן מה החלו להרגיש משוחררות ופתוחות זו לזו יותר
ויותר.
הן חשו קירבה זו לזו כשאת המתח המיני ביניהם אפשר היה לחתוך
בסכין.
הן ליטפו זו את זו ברכות והתנשקו "נשיקה צרפתית" ממושכת, כשהן
לוחשות זו לזו מילות אהבה. רוחו של רון ריחפה כל העת מעל,
משמשת כצלע שלישית.
זו הייתה תחילתה של חברות מופלאה.


דצמבר 2003