לא ידעתי שהוא יכול להשפיע עלי ככה. אף פעם לא הרגשתי ככה בגלל
מישהו, וזה מפחיד אותי. אני יושבת עכשיו בבית שלי, על המיטה
לבד, ופשוט בוכה. אני? בוכה בגלל בן? אני אף פעם לא בוכה בגלל
בנים! אני הילדה הכי חזקה שיש, אולי היחידה שהפנימה את המשפט
"מי שגורם לך לבכות לא שווה את הדמעות שלך", אבל הנה הגיע האחד
שגרם לי לבכות. לא הייתי צריכה לתת לו להכנס לי ללב כל כך, אני
לא מאמינה שנתתי לעצמי להקשר אליו. תמיד ידעתי להזהר מבנים,
החזקתי אותם קרוב, אף פעם לא נתתי להם לשחק בי. אני זאת ששיחקה
בהם... ואז נתנאל נכנס לחיי.


אני חושבת 3 חודשים אחורה ואני רואה את נתנאל כל כך מתאמץ כדי
להשיג אותי... שולח חברים, מתקשר, מציע להיפגש... אבל אני? עם
האף בשמיים, תופסת תחת ולא מתרגשת ממנו. מה יש בו? אז הוא נראה
טוב, אז מה? יש עוד אלף כמוהו ומליון יותר טובים. אז לא
התרגשתי. אבל אז הכל התהפך. בבת אחת, תוך שבועות אחדים המצב
התהפך לגמרי. אני, החזקה, השולטת, נהפכתי לחלשה.


אני זוכרת את היום שהתחלתי להסתכל עליו. הוא בא לבקר בביתספר
שלי, וישב בקיוסק. במקרה גם אני הייתי שם, החלטתי לא להכנס
לשיעור מתמטיקה. פונקציות זה לא בשבילי. הוא שיחק אותה אדיש,
נגע לעצמו בשיער, שתה מהקולה שלו ומדי פעם העביר מבט חטוף
לכיווני, כאילו הוא לא מסתכל, אבל בעצם הוא היה מת לדבר איתי.
הייתי לבד, והשתעממתי בטירוף. החלטתי לדבר איתו בכל זאת,
להעביר את הזמן. התיישבתי לידו.
"היי... מה אתה עושה פה?"
הוא הסתכל עלי, בוחן אותי מכף רגל עד ראש. הייתי רגילה לזה.
אחת כמוני, למה שלא יאהבו?
"היי מותק!" הוא נתן לי נשיקה על הלחי. "סתם היה לי שעתיים
חלון אז באתי לבקר כמה חברים פה. מה את  עושה פה?"
העברתי יד בשיער שלי והסתכלתי לו בעיניים. ידעתי שזה מטריף
אותו, המבט שלי הטריף כל אחד.
"אה, מתמטיקה זה לא בשבילי. לא היה לי כוח להכנס לשיעור..."
"הבנתי אותך..." הוא הסתכל לי בעיניים. "תקשיבי... יש מסיבה
ביום שישי אצל חבר שלי, מסיבת גיוס.. יש מצב שתבואי איתי?"
כבר באתי לדחות אותו בגסות, כמו שאני דוחה את רובם, אבל אז
חשבתי- מסיבת גיוס? י"בניקים לשעבר וחיילים שכבר התגייסו?
קארין, מה יש לך להפסיד?
"אממממ... וואלה יש מצב... האמת שקבעתי ללכת עם חברות שלי לדום
ביום שישי, אבל יכול להיות שיהיה בא לי ללכת איתך... אני אודיע
לך ביום שישי, סבבה?"
הוא היה מרוצה. כבר ציפה לשמוע ממני לא גורף, כמו שידע שרוב
הבנים מקבלים ממני, אבל נתתי לו לחשוב שיש סיכוי.
"מצוין." הוא חייך מאוזן לאוזן. "אז תתקשרי אלי ביום שישי?"
"כן." עניתי לו בחיוך מפתה.
"סבבה." הוא קם ממקומו. "אני חייב לחזור, יש לי עוד כמה שעות
בביתספר. אז היה סבבה לראות אותך! מחכה לטלפון שלך..."
"ביי חמוד..." נתתי לו נשיקה על הלחי באדישות, והוא סובב את
גבו והלך.
יופי קארין, חשבתי לעצמי. עשית את זה שוב. שוב שיגעת לו את כל
המערכות, הוא מת עלייך.
האמת שלא התכוונתי בכלל להתקשר אליו, אלא סתם לטפח בו תקוות
שווא כמו אצל כולם, אבל משהו בו גרם לי לרצות לראות אותו. עד
היום אני לא יודעת מה זה היה.
ביום שישי בערב החלטתי שאני אוותר על המסיבה ואלך עם נתנאל.
הוא אסף אותי עם הפיג'ו 206CC שלו ב-12 וחצי. דוגרי, אני לא
אחת שפוזה עושה לה את זה, ובכלל בנים לא עושים עלי רושם
מי-יודע-מה, אבל הפעם זה היה שונה. מהרגע שנכנסתי לאוטו ונתתי
לו נשיקה על הלחי הרגשתי משהו מיוחד, מין קסם כזה שלא יכולתי
להסביר. נסענו משהו כמו 10 דקות, רבע שעה. עצרנו מול בית פרטי.
מוזיקה רועשת נשמעה מבפנים, והרבה אנשים. זאת היתה נראת כמו
מסיבה רצינית. אני חולה על מסיבות. אני לא בנאדם שעובדות עליו
פוזות של אנשים, אבל אני עצמי מלכת הפוזות. אני יכולה ללכת
ולגרור אחרי את מבטם של רוב הבנים במסיבות, עוקבים אחרי לכל
מקום. לפעמים זה קצת מציק לנפנף אותם, אבל זה חלק מלהיות
מושלמת, ככה זה.
בכל אופן, אחרי שנכנסתי למסיבה ראיתי שזה באמת ככה. המון בנים
ובנות, בכל פינה אפשר למצוא זוג מתחרמן או סתם איזה בדדניק
מסכן. כבר מההתחלה הרגשתי שזו הולכת להיות מסיבה טובה. נתנאל
החזיק לי את היד ומשך אותי אחריו, חיפש אחר מארגן המסיבה.
"יוני, אחי! מה קורה הכל טוב?" שאל בזמן שהחליק את ידו בידו של
יוני.
"כן אחי אני שמח שבאת!" ענה לו. "ומי זאת שאיתך?" הוא הסתכל
עלי וחייך, בחיוך כזה של "מי זאת הכוסית החדשה שלך ואיפה מצאת
אותה?".
"זאת קארין לוי. קארין, תכירי זה יוני גולדברג."
"היי..." חייכתי אליו בחוסר חשק. באמת שלא היה לי את הכוח
להתחיל להכיר אנשים... זה לא שהוא היה מכוער או משהו, פשוט שזה
לא הזיז לי. לא יוני הזה, ולא אף אחד במסיבה הזאת. הייתי ידועה
כאחת שמשיגה את כל מי שהיא רוצה, ואף אחד מהאנשים האלה לא הזיז
לי ממש. אם רציתי, יכולתי להשיג אותו בו במקום, אותו ועוד חצי
מהבנים במסיבה הזאת. אבל לא רציתי. פתאום משהו בי התרגש מהרגשת
היד של נתנאל משולבת בשלי, זה היה מוזר כי לא הייתי אחת שמפתחת
רגש כל כך בקלות. בנים היו עובדים קשה בשביל זה.
התמקדתי בפנים שלו. פתאום שמתי לב שיש לו את העיניים הכי יפות
שראיתי אי פעם. אני לא יודעת איך לא שמתי לב לזה קודם, כי היה
קשה לפספס אותן. עיניים כחולות בהירות,
מ-ד-ה-י-מ-ו-ת!
היו לו שפתיים מלאות כאלה, מצויירות בדייקנות. ללא ספק, נתנאל
היה אחד היפים. לפתע הוא שם לב לעובדה שאני בוהה בו, והטתי את
ראשי לצד. הוא מצידו חייך. תהיתי לעצמי מה הוא חושב עכשיו.
"נזוז?" הוא חייך אלי.
"יאללה..." אמרתי. הוא משך את ידי אחריו והלכנו לסלון.

המסיבה היתה מדהימה, יותר מהנה מרוב המסיבות שהייתי בהן אי
פעם. אבל אני לא חושבת שהיא היתה שונה מהן. כאילו, זאת לא היתה
המסיבה עצמה שהיתה מדהימה, זה היה הוא... ואתם בטח פוערים פה
עכשיו וחושבים "מה?! זאת קארין לוי מדברת?!" אז כן! קארין לוי,
בפעם הראשונה בחייה, נשבתה בקסמיו של בן. וזה לא שלא הייתי
מאוהבת אף פעם, אתם טועים, אבל אף פעם לא נתתי ללב שלי לשלוט
בי ככה, תמיד הראש דאג להכל.
הלילה היה ממש מהנה, באמת. בסביבות 5 הוא החזיר אותי הביתה.
ישבנו בתוך האוטו, מתחת לבית שלי.
"אז מה... נהנת?"
הסתכלתי לו בעיינים וחייכתי.
"היה כיף, באמת... מאוד נהנתי."
"אני שמח" הוא ענה. זה היה הרגע המושלם לנשיקה, הרגע בו הוא
הסתכל עלי עם העיינים שלו שאומרות הכל, אבל לי עדיין נשאר קצת
שכל בראש, והחלטתי לעכב את זה. לחכות קצת לא הרג אף אחד, מה
יקרה אם הוא יתאמץ קצת?
"טוב... אני חושבת שאני אעלה למעלה.. אז תודה מותק!" נתתי לו
נשיקה על הלחי.
"תודה לך..." הוא חייך. יצאתי מהמכונית, סגרתי את הדלת, והוא
נסע אל תוך הלילה.


לא יכולתי להרדם. שכבתי במיטה על הגב חצי שעה, אולי שעה.
מחשבות רבות עברו לי בראש והטריפו אותי. אלוהים ישמור, מה קורה
לי? היה לי קשה להאמין שאני אותה הקארין שיום לפני זה לא שמה
על נתנאל בן דוד. ככה פתאום הוא משגע אותי? הרי לפני יום בודד
אחד לא היה אכפת לי ממנו בכלל... פתאום התחלתי לתהות אם הוא
יתקשר מחר... מה הוא חושב עכשיו.... אם יש לו אלי משהו....
כאילו, ברור שיש לו אלי משהו, אבל זה לא מה שאני רוצה שיהיה לו
אלי... כי זה מה שיש לכולם אלי. אז אני נראת טוב, נכון, אבל לא
הרבה באמת מכירים אותי... ואת זה אני רוצה שיאהבו, את האני
האמיתית... צחקתי על עצמי. אני מתחילה להשמע כמו איזה וונאבי
פרחה קיצ'ית מקלולס או משהו. פתאום לא הכרתי את עצמי... מה
הסיכוי שנתנאל בן דוד, ביום אחד גרם לשינוי הזה?!


עברו כמה ימים, והוא לא התקשר. הופתעתי, באמת שהופתעתי. הם הרי
תמיד מתקשרים בזמן. החלטתי לתת לו עוד כמה ימים. אני לא אתקשר
אליו, זה מזה לא לכבוד שלי. הוא יתקשר, כולם מתקשרים בסוף.
וצדקתי.
יומיים לאחר מכן הוא התקשר.
"קארין?"
"כן?"
"זה נתנאל... מה שלומך?"
"היי..." חייכתי לעצמי. "הכל בסדר, מה איתך?"
"בסדר... תקשיבי שניה... יש מצב לראות אותך היום?"
החיוך שלי התעצם לאפילו יותר גדול. אמרתי לכם שהוא נתפס?
אמרתי.
"אמממ..." שיחקתי את עצמי מהססת. חשוב לא להיות קלה מדי.
"אני לא יודעת, האמת שקבעתי עם עידן לשבת על סיגריה יותר
מאוחר... מה בראש שלך?"
"לא יודע... חשבתי אולי נשב קצת בארומה? לשעה ככה? בא לך?"
הופההההההה, חשבתי לעצמי. זה מתחיל להיות כבר יותר רציני!
לצאת.. ארומה.. נייני נייני!
"בסדר. תבוא לאסוף אותי ב-10?"
"כן אני אבוא... ביי יפה, נתראה!"
"ביי ביי..." אמרתי וניתקתי.
פעם ראשונה שהרגשתי שמשהו הולך לכיוון שרציתי. אני לא מבינה
עדיין מה כל כך משך אותי אליו, מלבד זה שהוא נראה מדהים כמובן.
היו לי המון חברים שנראו טוב, אולי אפילו יותר ממנו, אבל משהו
בו היה שונה. אולי זה היה המבט, או הדיבור. נשבעת שאני לא
יודעת.
התרגשתי. בחיי אלוהים שהתרגשתי. ובדרך כלל אני לא כזאת מפגרת,
באמת. שתדעו שבנים לא עושים עלי רושם בכלל, אני מסובבת על
האצבע הקטנה שלי, כל אחד ואחד מהם.
אבל הפעם זה הרגיש שונה מכל הפעמים הקודמות. זה הרגיש אמיתי.
אחרי שחזרתי מסיבוב הסיגריה שלי עם עידן חיפשתי מה ללבוש. מזל
שזה קיץ, חשבתי לעצמי. חצאית סקסית זה בדיוק מה שיוציא לו את
העיניים. לבשתי חצאית ורודה קטנטנה וגופיה לבנה. בלי להשתחצן,
ובכלל אני לא כזאת שתופסת מעצמה יותר ממה שהיא צריכה, נראתי
מדהים. ללא ספק, אני אחת הילדות הכי יפות שיש. ואני לא מגזימה!
פשוט נולדתי מושלמת.
ב-10 בדיוק, לא דקה מוקדם או מאוחר יותר, הוא הגיע. שוב עם
המכונית המדהימה שלו, במוזיקה פול ווליום ופוזה שולטת. נכנסתי
למכונית שלו, ונתתי לו נשיקה על הלחי. ריח הבושם שלו הטריף
אותי. ג'אן פול גוטייה, זיהיתי. הבושם של אחד החברים שלי
לשעבר. אני אפילו לא זוכרת של מי. הוא בחן אותי מכף רגל עד
ראש, ראיתי שהוא התלהב. החצאית בהחלט כיבדה את מעמדה.
התחלנו לנסוע. אין אדם אחד שלא סובב את הראש שלו לכיוון
המכונית שלנו ברגע שהגענו לשם. נו מה אתם מצפים? שני אנשים
יפים במכונית פוזה ומוזיקה בפול ווליום, שלא יסתכלו? תשומת לב
זה אני, תכירו.
נכנסנו לארומה דיי מהר, לא היה הרבה תור. ישבנו שם, בשולחן
לשניים, ושתינו אייסקפה. היה לי חם, והאייסקפה לא ממש עזר לקרר
אותי. אני לא חושבת שזה היה בגלל מזג האוויר, זה פשוט היה
הוא... הוא ל-ו-ה-ט!
דיברנו ודיברנו, לא שמתי לב אפילו כמה זמן עבר. הוא סיפר לי על
החברים שלו ועל המשפחה שלו, על צרות של עשירים כאילו. אני לא
בטוחה אם סיפרתי לכם, אבל נתנאל הוא אחד הטחונים. לא חסר לו.
כשהוא היה חבר של טוהר, הוא היה קונה לה מתנה כל שבוע. אבל אני
לא מדברת איתכם על  טבעת ב-30 שקלים או חולצה מהחנויות בעיר.
אני מדברת על תכשיטי יוקרה, בגדי מעצבים... בואו נגיד שהוא דאג
לה כמו שצריך.
לא יכולתי להתעלם מהעיניים שלו. היו לו את העיניים הכי מדהימות
שאי פעם ראיתי, בחיי. מהכחולות האלה, שממש אפשר לטבוע בהן. ולא
בקטע של מטאפורה או משהו, אני מדברת ברצינות. המבט שלו פשוט
היפנט אותי.
באמצע השיחה הוא שלח את ידו לעברי ולקח את ידי. הוא החזיק לי
את היד, וזה הרגיש מדהים. אני לא מאמינה שזו אשכרה אני, קארין
לוי שמדברת, כי כאילו... אני רגילה לבנים. הדברים האלה כבר לא
עושים לי את זה, לא מזיזים לי אפילו טיפה, אבל עם נתנאל זה היה
שונה לגמרי. לא רציתי ללכת משם, לא רציתי שהוא יעזוב לי את
היד. כל שניה היה לו טלפון, הוא הרי אחד המוכרים, אבל הוא לא
ענה. כל פעם הוא פשוט דחה את השיחה, וזה ממש הרשים אותי.
המשכנו לדבר, ואז הוא הסתכל בשעון.
"כבר מאוחר... כמעט אחת. את רוצה לחזור? יש לך מחר ביתספר..."
"לי?" חייכתי אליו. "גם לך!"
"אני... יש לי ביתספר מתי שאני קובע." הוא חייך בחיוך המושלם
שלו.
"את רוצה לחזור?"
לא רציתי, בחיי שלא. רציתי להשאר איתו שם כמה שאפשר, אבל הייתי
צריכה לקום מוקדם למחרת ולא רציתי לאחר. ומלבד זה, עדיין
יכולתי להפעיל את השכל שלי, והוא אמר לי שאסור לתת לו מעצמי
יותר מדי על ההתחלה. צריך לתת קצת, ככה זה עושה געגוע.
"כן, נלך."
קמנו. הוא לקח את ידי וככה, יחד, יד ביד, הלכנו לעבר המכונית.
התחלנו לנסוע, וכולי הייתי מתוחה. כל כך רציתי לנשק אותו, כבר
לא יכולתי להתאפק. הנסיעה עברה יחסית בשתיקה, הקשבתי למוזיקה
והעברתי בראש מחשבות. הלוואי וידעתי מה הוא חשב באותם רגעים.
עצרנו. הלב שלי התחיל לדפוק כל כך חזק, אני נשבעת שחשבתי שהוא
יפרוץ מבית החזה שלי כל רגע.
"ממש נהנתי." אמרתי לו בעיניים נוצצות.
"גם אני. תודה."
"על מה?" חייכתי אליו.
"על הערב הזה... זה היה בלתי נשכח."
המילים שלו המיסו אותי. פעם ראשונה שמילים של בן סובבו לי את
השכל.
הסתכלתי לו בעיניים, ידעתי שזה הרגע ושזה עכשיו או לעולם לא.

"תעצום את העיניים" לחשתי. הוא עצם את עיניו ואני התקרבתי אליו
לאט לאט.
הדקות התארכו כל כך, איבדתי כל תחושה של זמן. לאחר כמה רגעים
הרגשתי את השפתיים שלו בין שלי, והתחלנו להתנשק. מה אני אגיד
לכם? הוא באמת אחד הטובים. מי אמר שאין אנשים מושלמים בעולם?
הוא יודע לנשק הכי טוב בארץ, אחד הטובים שהיו לי. לא, בעצם,
הכי טוב שהיה לי. לא רציתי להפסיק, וככה התנשקנו כמה דקות. אני
לא יודעת בדיוק כמה, כי כמו שאמרתי איבדתי את תחושת הזמן. ואז
השכל שלי התעורר (בוקר טוב!) וניתקתי עצמי ממנו. שוב העקרונות
שלי, לא לתת מעצמי יותר מדי. מושלמת, כבר אמרתי?
חייכתי אליו ויצאתי מהמכונית. בחיי, הרגשתי כאילו אני בתוך
סרט. אבל הפעם זה היה סרט טוב, באמת טוב. יצאתי מהמכונית
בהרגשה כל כך טובה, ששוב לא נתנה לי להירדם למרות שהייתי עייפה
ברמות. נרדמתי עם חיוך על הפנים. איך אני יודעת? פשוט הרגשתי.


שוב עברו כמה ימים. שום סימן חיים ממנו. מה, הוא משחק איתי? מה
הפוזות שלו? אבל אני לא אשבר, החלטתי. אני לא אתקשר אליו, יש
לי כבוד. החוקים של הטבע הגברי לא השתנו, ושוב, מספר ימים לאחר
מכן, שמו מהבהב על מסך הפלאפון שלי.
"הלו?"
"מה שלומך?" נשמע קולו הגברי מהצד השני.
"הכל בסדר!" עניתי. "מה איתך? מה חדש?"
"אני...? הכל בסדר. אני עדיין חושב על הפעם האחרונה שראיתי
אותך."
לא יכולתי יותר, אז חייכתי. יש דבר יותר טוב מזה?!
"כן, גם אני חשבתי על זה. היה כיף!"
"היה מאוד כיף..." הוא ענה. "נהנתי איתך, מאוד... תגידי..."
"מה?" שוב חיוך גדול עיטר את פניי.
"את רוצה להפגש היום?"
הלוואי ויכולתי לתאר לכם עד כמה הלב שלי דפק באותם רגעים. זה
לא היה השלב בו איבדתי את הראש, עדיין לא, אבל הייתי קרובה
לזה.
"כן, למה לא... בכיף! אמממ..." חשבתי בראש אם זה באמת מה שאני
רוצה. מצד אחד, זה לא הכי מכובד ודיי מרמז לכיוונים שלא רציתי
ללכת בהם, אבל מצד שני, ממש רציתי.
"רוצה לבוא אלי?"
"אני אשמח."
קבענו שהוא יבוא ב-11. פחדתי שהוא יפרש את זה באופן הלא נכון,
אבל ידעתי שהוא שמע עלי ובטח לא מעט, ובטח גם הוא, כמו כולם,
יודע שאני אחת הילדות הכי לא קלות שיש. בנים צריכים לעבוד קשה
כדי להגיע איתי לגן עדן. שום דבר לא בא בקלות.
אירגנתי טיפה את החדר, למרות שהוא היה די מסודר. הוא תמיד
מסודר. בכלל, יש לי את החדר אחד היפים, רציני. הקירות צבועים
בורוד בהיר, יש לי מיטה וחצי עם מצעים לבנים מסאטן וכריות
ורודות, יש לי טלויזיה ומחשב וכל מיני רהיטים ושיט. אבל הכי
שווה זאת הכורסא שיש לי מפרווה ורודה. אבא שלי קנה לי אותה
ליומולדת 17, היא אחת היפות.
ב-11 בדיוק הוא הגיע. פשוט לא להאמין עד כמה הוא דייקן.
הוא נכנס ושוב בחן אותי מכף רגל ועד ראש, מה שהעביר בי
צמרמורות נעימות. לבשתי את הג'ינס החדש שקניתי של גריפ וחולצה
קצת חשופה של היינס. איך שהוא בחן אותי...
הוא נתן לי נשיקה על הלחי. נחמד, לא יותר מדי. אני כמובן
חיכיתי לBig stuff...
"בוא לחדר שלי..." קראתי. לקחתי את ידו בידי והובלתי אותו
לחדרי. ישבנו על המיטה ודיברנו. זה היה פשוט לא יאומן עד כמה
הבנאדם הזה מדהים. הוא סיפר לי על טוהר והסיפור שהיה ביניהם.
הוא סיפר לי כמה הוא אהב אותה, מה שהוא עשה בשבילה ואיך שיום
בהיר אחד תפס אותה שוכבת עם החבר הכי טוב שלו. קלטתי אותו,
ראיתי שהוא רגיש, ומתוק, פשוט... מושלם. חשבתי שיש בנים כאלה
רק באגדות, אבל מהר מאוד התברר שיש נסיכים גם במציאות, ונתנאל
בהחלט היה אחד מהם. חיכיתי כבר לרגע הזה, לרגע בו אני ארגיש
אותו שוב. הוא התחיל לדבר על הדייט הקודם שלנו.
"הרבה זמן לא נהנתי ככה. קלטתי בך משהו שאין באחרות קארין, את
שונה."
חייכתי אליו, קורנת מאושר.
"באמת? איך שונה?"
"אני לא יודע..." הוא אמר. "את מדהימה. לא רק שאת יפה- ואת
באמת אחת הבנות הכי יפות שראיתי אי פעם, יש לך אופי כל כך טוב!
כל כך טוב לי לדבר איתך, מילה אחת שלך מעלימה כל עצב שבעולם."
זהו זה רשמי, אפשר כבר לפרסם בעיתון, קארין לוי מ-א-ו-ה-ב-ת!!!
לא יכולתי להסתיר את השמחה שלי וחייכתי. לעזאזל, העקרונות שלי
לא עובדים! לא להאמין שגם השכל שלי נשבה בקסמו של נתנאל, מה
עושים?! אלוהים... הלב שלי מתפוצץ.
הסתכלתי לו בעיניים, בעיניים הכחולות העמוקות שלו. בחיי, כמעט
טבעתי. הוא התקרב אלי. עצמתי את עיני ובאותה השניה הרגשתי את
שפתיו. אויש, כל כך התגעגעתי להרגשה הזאת. הרגשתי ממש כמו בסרט
קיצ'י, אני לא מגזימה. והמשכנו להתנשק, וממש איבדתי את השכל,
נשבעת. באותם רגעים לא היה אכפת לי מכלום, לא מהעקרונות שלי,
לא מהכללי ברזל עם בנים ולא משום דבר אחר. נשכבתי מעליו וככה
התנשקנו חצי שעה, אולי אפילו שעה. ופשוט לא הפסקנו... זה היה
מדהים כמה שתיקשרנו בלי אפילו מילה אחת. ואז הפסקתי. לא
שרציתי, פשוט התעייפתי. נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו, שמתי עליו
את הראש.
"את רוצה לדבר על זה?"
"על מה?" שאלתי אותו, תוהה על מה הוא חושב.
"על מה שיש בינינו."
חייכתי. הנה, זו השעה של ה-שיחה.
"מה יש בינינו?"
"תגידי לי את..." הוא ליטף את שערי.
"אני לא יודעת מה להגיד..."
"מה את מרגישה?"
ואני, בלי לחשוב יותר מדי, פשוט אמרתי את מה שישב לי על הלב.
"מה אני מרגישה... אני מרגישה שזה אמיתי."
הוא חייך. "גם אני מרגיש ככה... את יודעת מה הכי הייתי רוצה?"
"מה?"
"הייתי רוצה... שתהיי שלי. אבל רק שלי... ושגם אני, אהיה
שלך."
לא האמנתי למה שקורה כאן, עכשיו רציני זה יותר מדי טוב מכדי
להיות אמיתי. כאילו וואו, חייב להיות בו איזשהו פאק! אפילו הכי
קטן, פיצפון! אין מצב שהוא כל כך מושלם... אבל לא מצאתי בו שום
דבר שנחשב לפאק, פשוט שום דבר.
"אתה רוצה שנהיה יחד?"
הוא הסתכל לי בעיניים, ושוב ליטף לי את השיער.
"אני רוצה את זה יותר מהכל."
חיבקתי אותו, אפילו יותר חזק ממקודם.
"גם אני רוצה את זה... אני רוצה להיות שלך. רק שלך."
הוא עצם את עיניו ונישק אותי שוב. אני אומרת לכם, בחיים לא
הרגשתי ככה. מי היה מאמין שנתנאל יכנס לי ללב כל כך חזק? הוא
היה סך הכל עוד אחד מהבנים שניפנפתי ברגיל שלי... מי היה מאמין
שאני ונתנאל נהיה יחד? הייתי יותר מאושרת מתמיד. בחיי, מעולם
לא הייתי מאושרת כל כך. הוא הלך בסביבות 1. באותו הלילה בכלל
לא הצלחתי להרדם, המציאות היתה הרבה יותר טובה מהחלום. בסופו
של דבר נרדמתי בסביבות 3 וחצי אחרי שעות של התהפכויות במיטה.
הרגשתי שמשהו טוב הגיע אלי. סוף סוף הוא הגיע...


בבוקר התעוררתי פשוט מאושרת. כל העולם היה נראה לי שונה. לא
שקודם לא היה לי טוב, אם אתם חושבים ככה אתם טועים, אבל מעולם
לא היה לי טוב כל כך! נתנאל הכניס מין אור כזה לחיי, ותוך מספר
ימים הצליח לשנות בי משהו. להזיז לי משהו בפנים. אני חושבת שזה
השלב בו הוא באמת נכנס לי ללב, אחרי שהחלטנו שאנחנו חברים.
ומעבר לזה שהוא עשה לי כל כך טוב, יש לכם שמץ של מושג כמה הקשר
הזה טוב לי?! תחשבו על זה: קארין לוי
ה-אלוהית ונתנאל בן דוד ה-מושלם: יחד. תתארו לעצמכם את קארין
האהובה, יושבת בפיג'ו 206CC  לצד נתנאל בן דוד המדהים, בשיאאאא
הפוזה! מוזיקה בפול ווליום, השיער עף ברוח וכל הראשים שנמצאים
במרחק של 100 ק"מ מסתובבים לכיוונינו. הייתי כבר בסרט הזה?
הייתי. והיה כל כל כך טוב!
אותו היום היה ממש מושלם. הייתי נחמדה לכולם, באמת. אפילו
לבנים האלה שכל אחד מהם חושב שהוא "הידיד הכי טוב שלי", אבל
בעצם מי מכיר אותם בכלל... סתם כאלה שאומרים את השם שלי כדי
שיתפסו מהם. אפילו אליהם הייתי נחמדה. כבר לא הפנתי את הגב שלי
אליהם, לא התחמקתי כשהם רדפו אחרי בשביל שאני אזרוק מילה
לטובתם למישהי או סתם כדי להראות בחברתי. דיברתי איתם, וזה
אשכרה היה נחמד.
לא הפסקתי לחשוב על נתנאל. יש מישהו יותר מושלם ממנו? אני לא
חושבת. יש מישהו חוץ ממנו כל כך יפה? ורגיש? ו... עשיר? לא...
חייכתי לעצמי. יש רק אחד... והוא שלי!
לא יכולתי להוריד את החיוך מהפרצוף כל היום. חיכיתי לשמוע
ממנו, כי כאילו למה שאני אתקשר? שימשיך להתאמץ... בסביבות 12
וחצי הוא שלח לי הודעה לפלאפון. כולי אחוזת התרגשות פותחת את
ההודעה: "לא ידעתי שקיימות נסיכות אמיתיות עד שפגשתי אותך...
מתי רואים אותך היום? אני כבר לא יכול לחכות..."
יאללה... הלב שלי. אלוהים, שמישהו יחזיק אותי, אני נופלת!!!
אמרתי לכם שהוא מושלם?! אמרתי או לא?! אמרתי! ולא פעם אחת...
הוא ממשיך להוכיח את זה שוב ושוב, כל פעם מחדש. החיוך לא נמחק
לי מהפרצוף.
"נסיך שלי... אני כל כך מתגעגעת אלייך! בוא נצא היום בערב, בא
לך?"
שלחתי את ההודעה. קצת הגזמתי האמת... לא הייתי צריכה להגיד
שאני מתגעגעת אליו. אתם יודעים, יש חוקים... אבל לעזאזל, עם
נתנאל שיחררתי את עצמי מכל חוק שאי פעם הצבתי לעצמי. טוב נו,
חשבתי לעצמי. זה לא מה שיבריח אותו. מי יוותר על אוצר כמוני,
מי?! אני נסיכה. שמעתם? נסיכה. אפילו נתנאל אומר.
הוא ענה לי, ואני בהתרגשות שלא ידעתי מעולם פתחתי את ההודעה.
"היום ב-11 תהיי מוכנה, אני אקח אותך למקום שמעולם לא היית
בו."
אוווו, הפתעה! אני אוהבת הפתעות. אמרתי לכם שהוא משקיען? נכון
שאמרתי? בחיי... נפלתי על אחד הטובים.
"איתך לאן שתרצה... ביי נסיך, ניפגש..."
כל כך שמחתי. באמת. פעם ראשונה שהכל הלך כל כך מצוין. כאילו-
אל תתפסו ממני ילדה מסכנה שבחיים לא היה לה חבר מושלם, כי היו
לי. ולא מעט. אבל אף אחד לא היה מושלם כמו נתנאל. כאילו, אם הם
היו מושלמים, נתנאל היה המושלם שבמושלמים. הבנתם?
בערב התארגנתי אולי שעתיים. לבשתי חצי ארון, וכל בגד שהורדתי
נזרק על הרצפה. שום דבר לא היה מלכותי מספיק בשביל הנסיך שלי.
בסופו של דבר לבשתי גופית מחשוף ורודה וג'ינס של דיזל- יש עליי
סטייל, אל תגידו שלא.
כרגיל ב-11 בדיוק הוא היה כבר למטה. הוא דייקן. אני אוהבת.
נכנסתי למכונית, שכהרגלה היתה בשיא הפוזה בלווי המוזיקה,
והתחלנו לנסוע.

הערב, כרגיל, היה מדהים. הוא לקח אותי למסעדה יוקרתית על אחד
ההרים באיזור (אף פעם לא הייתי טובה בגיאוגרפיה, סורי), ונתן
לי להזמין את כל מה שחפץ ליבי, לא משנה מה היה המחיר. התרשמתי,
הוא בהחלט משקיע. בסוף הערב, שהיה גם ככה מושלם, הוא נתן לי
קופסא. אני בשיא ההתרגשות פותחת אותה, והלב שלי דופק כל כך
חזק! בתוך הקופסא גיליתי שרשרת כסף מדהימה! באמת שלא ראיתי דבר
כזה הרבה זמן.
"וואי!!!" עייני נצצו. "זה בטח עלה לך הון תועפות!!!"
הוא חייך. "כל הכסף שבעולם לא משתווה לאהבה שלי אלייך." ואז
הוא אמר את המילים. אלוהים, כמעט התמוטטתי. "אני אוהב אותך
קארין."
העיניים שלי נפתחו לרווחה. אוו-מיי-גוד, תגידו, אני פאקינג
חולמת? הוא אמר לי הרגע את המילים או שדמיינתי? כמעט שבכיתי,
אני נשבעת. הוא יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי! פשוט לא האמנתי
שזה קורה. הוא בהה בי, כנראה לא הבין למה אני לא עונה לו.
הייתי יותר מדי המומה מאירועי השעה האחרונה.
"גם אני אוהבת אותך נתנאל." חייכתי אליו. וזה היה אחד הרגעים
הכי מושלמים של חיי.


ככה עברו הימים. היתה לנו זוגיות מושלמת, באמת. נתנאל השקיע,
ולא הפסיק והקשר לא נשחק גם אפילו אחרי חודשיים. הוא לא הפסיק
לקנות לי מתנות: תכשיטים, בגדי מעצבים ובכלל לקח אותי למקומות
שגם אם אני אעבוד שנה אני לא אוכל להרשות לעצמי להתארח בהם. כל
העיר ידעה על הזוג הלוהט, נתנאל וקארין, ואין אחד שלא הכיר
אותנו. שניים כמונו, מה אפשר לצפות?  
לכבוד החודשיים הוא החליט שניסע לצימר בצפון. ואני, כולי שמחה
ומאושרת התחלתי לחשוב מה אני אתן לו לכבוד החודשיים האלה.
במחשבה לאחור, זאת היתה טעות. טעות כל כך גדולה... אבל אז זה
היה נראה לי הדבר הנכון ביותר לעשות. החלטתי לתת לו את המתנה
שהכי יקרה לי, את הדבר שאני יכולה לתת רק למישהו אחד, את
הבתולים שלי.
ואתם בטח פוערים פה וחושבים לעצמכם "מה?! קארין לוי האלוהית
והמושלמת ב-ת-ו-ל-ה?!" אז כן, הייתי בתולה. אני, כמה שהייתי עם
בנים, לא נתתי את עצמי לאף אחד באמת. זוכרים את הכללי ברזל
שלי? בדיוק ככה. עם נתנאל הרגשתי שזה יהיה הדבר הנכון ביותר
לעשות. ידעתי שהוא יעשה את זה הכי מיוחד שיש. החלטתי לספר לו
את הבשורה. האמת שלא ממש התכוונתי שזה יהיה מתוכנן, אבל ידעתי
שרק ככה הוא יעשה את זה מושלם, וזה מה שרציתי. פעם ראשונה שאני
לא אשכח, והיא באמת היתה כזאת. יום חמישי בלילה, יומיים לפני
שיצאנו, ישבנו יחד בארקפה. לקראת סוף היציאה לקחתי לו את היד.
"נתנאל... אני רוצה להגיד לך משהו..."
"מה?" הוא חייך אלי. "מה יש?"
"חכה... אני קצת נבוכה..."
הוא חייך. "סקרנת אותי... אני שומע."
"תראה, אני מאוד מעריכה את זה שכל החודשיים האלה לא לחצת עלי
בקשר לשום דבר, והיית הכי מתחשב בעולם והקשבת לרצונות שלי
למרות שזה לא היה תמיד קל... לכן לכבוד החודשיים שלנו...
החלטתי משהו. החלטתי לתת לך משהו שאני יכולה לתת רק לבנאדם אחד
בכל החיים. החלטתי לתת לך את עצמי. אני רוצה לעשות איתך אהבה
נתנאל."
הוא היה המום לרגע. אולי לא מצא את המילים.
"אממממ... את בטוחה במה שאת אומרת? את באמת רוצה לעשות את
זה?"
"כן נתנאל, אני באמת רוצה..."
"ואת לא תתחרטי על זה? אני לא רוצה שתעשי דבר שאת לא באמת
רוצה."
קמתי מכסאי והתקרבתי אליו. ישבתי לו על הברכיים והסתכלתי לו
בעיניים.
"נתנאל, אני אוהבת אותך יותר מהכל. שינית את החיים שלי מקצה אל
קצה, ואני כל כך רוצה לממש את האהבה שלנו... אני מוכנה ואני
רוצה..." ואז נישקתי אותו. זאת היתה אחת הנשיקות היותר מדהימות
שהיו לנו, מין נשיקת הסכמה כזאת, נשיקה בהתרגשות לפני משהו
מדהים שעומד לקרות.

עברו יומיים, ואני כולי אחוזת התרגשות התחלתי לארוז. עוד כמה
שעות הוא אוסף אותי, אני חייבת לסדר את התיקים. הכל היה מסודר
במזוודה אבל עדיין לא החלטתי מה אני אלבש בלילה המיוחד הזה.
הפכתי את כל הארון אולי פעמיים ובסוף החלטתי: חולצת מחשוף עמוק
מדהימה שאני בדרך כלל לובשת למסיבות, וחצאית לבנה קצרצרה. מתחת
אני אלבש מכנסון ורוד, וזהו. פשוט מושלמת. נתנאל כהרגלו הגיע
בדיוק בזמן. הוא העלה את המזוודות שלי למכונית והתחלנו לנסוע.
כל הנסיעה הייתי לחוצה, זה לא שלא רציתי, ההפך הוא הנכון, אבל
קצת פחדתי. חברות שלי סיפרו לי שזה כואב בהתחלה, וחלקן ממש
בכו. יש לי סף כאב נמוך, אבל ידעתי שנתנאל יעשה את זה הכי נעים
שאפשר. לקראת הערב הוא "גירש" אותי לספא. נתנו לי טיפול מהנה
ביותר: עיסוי גוף ופנים, ג'קוזי סאונה וכל הדברים המשחררים
האלה. ידעתי שזה הזמן בו הוא מסדר את הכל, כבר הכרתי אותו
מצוין.
כשסיימתי את כל הטיפולים, איפרו אותי יפה והתלבשתי בבגדים
שהכנתי מראש. השעה היתה כבר 8 בערב ותיארתי לעצמי שאני יכולה
כבר לעלות. כשהגעתי לחדר שלנו דפקתי על הדלת. "את יכולה
להכנס..." שמעתי את קולו של נתנאל מעבר לדלת. נכנסתי לחדר
וחטפתי הלם. החדר היה חשוך, ובכולו היו מפוזרים נרות דולקים.
על המיטה היו עלי ורדים מדהימים! ברקע התנגן הדיסק שנתנאל צרב
לי, בו נמצאים כל ה"שירים שלנו". ללא ספק, פשוט מושלם. נתנאל
עמד על יד קצה המיטה. התקרבתי אליו, בלי מילים. ליטפתי לו את
הפנים, הסתכלתי לו בעיניים ונישקתי אותו, בעדינות וברכות.
"אלוהים, אני כל כך אוהבת אותך..." לחשתי באוזנו בזמן שהוא
השכיב אותי בעדינות על המיטה. "גם אני אוהב אותך קארין... יותר
מהכל." הוא המשיך לנשק אותי ולאט לאט הוריד לי את חולצת המחשוף
השחורה. הוא ליטף אותי בירכיים, לאט לאט... ואז הוריד לי את
החצאית... והמשכנו להתנשק, והיה לי כל כך טוב איתו... כאילו
נכנסנו לעולם כזה משל עצמנו ורק אנחנו שם, יחד. כל כך אהבתי את
העולם הזה... והוא ליטף לי את השיער מעט, ואז הוריד לי גם את
החזיה. הוא נישק אותי בכל מקום, והתחיל מהפופיק לבטן... אל
החזה, לשפתיים ומשם למצח. הורדתי לו את הגופיה הלבנה שלבש,
ואחרי זה את הג'ינס. הוא המשיך לנשק אותי, ואז הוא הוריד לי את
המכנסון. ואני, כולי התרגשות מנסה לדקלם לעצמי ש"זה לא יכאב אם
אני לא אהיה לחוצה" ושאני בידיים טובות. ואני מורידה לו את
התחתונים, והוא נוגע בי... וגל של חום עובר בי, כולי צמרמורות
נעימות. ואז הוא לובש את הקונדום, ואני מרגישה אותו שם. והוא
עוד לא נכנס, הוא פשוט שם, ואז כל כך נעים לי. ואני רוצה אותו,
אני כל כך רוצה להרגיש אותו, את האהבה הכי גדולה שלי בתוכי...
ממלא אותי... מימוש האהבה שלנו היא הדבר שהכי רציתי. ואז הוא
לוחש "אם את רוצה להפסיק תגידי לי" "תודה." לחשתי לו חזרה. כמה
שהוא מדהים, חשבתי לעצמי. כמה שהוא מתחשב. ואז, לאט לאט, הוא
נכנס. ואני כל כך כואבת, זה כואב, זה באמת כואב. אבל אני
מזכירה לעצמי לא להילחץ, ואני חושבת שאם אני עם נתנאל הכי יהיה
בסדר. הוא לעולם לא יפגע בי בכוונה. ואז הוא נכנס עד הסוף, וזו
מין תחושה כזאת של הקלה, הצלחנו, עשינו את זה. והוא מתחיל,
נכנס ויוצא שוב ושוב. והוא גונח, וכל כך טוב לי לשמוע אותו,
לדעת שהוא נהנה זה כל מה שבחורה רוצה, וגם אני גונחת, פחות
מכאב ויותר מהנאה, רק כי זה עם נתנאל, כי הוא נותן לי תחושה של
ביטחון. וכשהקצב ממש מהיר הוא מפסיק לשניה, ואז נכנס פעם אחת
אחרונה. ואז הוא גומר. הוא נשאר בתוכי לכמה שניות. קשה לי לתאר
את ההרגשה הזאת במילים, אני חושבת שרק כאלה שהיו במצב כזה,
להיות במצב כל כך אינטימי עם מישהו שבאמת אוהבים, יוכלו להבין.
ואז הוא יוצא ממני. הוא מוריד את הקונדום וזורק אותו.
"את בסדר?" הוא שואל בזמן שהוא מחבק אותי אליו קרוב קרוב.
אני מחייכת אליו. "יותר מאי פעם. זה היה מדהים נתנאל. תודה."
ואני שוכבת לצידו, שמה עליו ראש ומחבקת אותו, והוא מלטף לי את
הראש ומרגיע אותי. וברקע מתנגן אחד השירים שלנו:


Baby you're all that I want
When you're laying here in my arms
I'm finding it hard to believe, we are in HEAVEN

ובאמת הרגשתי ככה. בידיים של אהוב ליבי, אחרי הפעם הראשונה
המושלמת שלי, הרגשתי פשוט בגן עדן. היה שקט בחדר, פשוט שכבנו
שם מחובקים. "אני אוהב אותך" הוא אמר לי פתאום, שובר את
השתיקה. "גם אני אוהבת אותך נתנאל. הלוואי וידעת עד כמה."


למחרת בערב חזרנו הביתה. אני, כולי אושר. חזרתי עם חיוך ענק על
הפנים, ששום דבר לא יצליח למחוק. ככה חשבתי. למחרת בבוקר הלכתי
לביתספר. מהרגע שנכנסתי בשער שמתי לב שאנשים מסתכלים עלי,
נועצים מבטים. זה לא שאני לא רגילה לזה, אל תשכחו שאני קארין
לוי אחרי הכל, אבל הפעם זה היה שונה, קשה לי להסביר. חשבתי
אולי זה בגלל שאני במצברוח כל כך מרומם, אז הם תוהים לעצמם על
מה כל השמחה, אבל היתה לי הרגשה שזה משהו אחר. משהו קרה. מה הם
רוצים ממני?
המבטים המשיכו עד שהגעתי לכיתה. גם שם לא חסכו בעיניים, הם
פשוט לא הפסיקו להסתכל ולדבר עלי. אחרי כמה דקות זה כבר נמאס
לי אז שאלתי את סיון "תגידי מה הקטע של כולם היום?! מה יש להם
ממני?!" היא הסתכלה עלי, גם כן בוחנת. "הם רוצים להגיד לך מזל
טוב, אבל לא נעים להם..." הופתעתי. "מה? מזל טוב על מה?
היומולדת שלי זה עוד חודש וחצי מותק..." היא גיחחה. "לא, לא
ליומולדת. על הפעם הראשונה שלך." כולי חטפתי חום. מה?! איך הם
יודעים?! אני לא מבינה... לא מבינה כלום. איך יום לאחר מכן
כולם יודעים שאני ונתנאל שכבנו שלשום?! ושזאת היתה הפעם
הראשונה שלי?!
"על מה את מדברת...?"
"אל תעשי את עצמך לא מבינה קארין... כולם יודעים."
חשבתי. ממני זה בטוח לא יצא, אז מי כבר יכול לספר? נתנאל? אני
לא מאמינה.
התקשרתי אליו, כולי עצבים.
"נתנאל!"
"היי נשמה, מה נשמע?"
"תגיד לי משהו... איך לעזאזל, כולםםםם יודעים שאני ואתה שכבנו
לפני יומיים?! הא?!"
הוא שתק שניה. אלוהים, המצב הידרדר מרגע לרגע. זוכרים את
"החיוך שלא נמחק"? אז הוא נמחק.
"מותק... תראי... לא נעים לי לספר לך..."
"מה?! לא נעים לך?! כדאי מאוד שיתחיל להיות נעים לך, כי אתה
חייב לי הסברים!!!"
ממש רתחתי. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל כך מושפלת.
"קארין תראי... האמת ש... את היית התערבות."
"הייתי מ-ה?!"
"התערבות... אני ועוד שני חברים התערבנו מי יצליח להשכיב אותך
ראשון... זה התחיל מלפני חודשיים... כמה ימים לפני שנפגשנו
בקיוסק."
חשבתי שאני עומדת למות בו במקום. אני? התערבות? אני לא מבינה.
אבל הכל היה כל כך מושלם, באמת... ומה עם המתנות? וה"אני אוהב
אותך"? וההשקעה? מה עם כל זה?
"אתה רוצה להגיד לי..." אמרתי כבר ממש בבכי "שהייתי כלום
בשבילך? התערבות? שכל מה שהיה... שזה לא היה אמיתי?"
"לא בדיוק קארין, זה לא היה ככה..."
"אז איך זה היה?! תסביר לי כי אני מתמוטטת פה!"
"בתחילת הקשר שלנו תפסתי ממך סתם פרחה נצלנית. לא היה לי כלום
אלייך, נמשכתי אלייך אבל את לא הבת היחידה בעולם, יש הרבה
אחרות שאני נמשך אליהן. אבל לאט לאט התחלתי להתאהב בך. רציתי
לחזור בי מההתערבות אבל לא יכולתי כבר. אני מצטער קארין... אבל
לא שיקרתי. אני באמת אוהב אותך. אני נשבע."
בכיתי בטירוף. הרגשתי כל כך מטונפת ומנוצלת, מעולם לא הרגשתי
ככה. עכשיו ה"פעם הראשונה המושלמת" שלי נראתה כל כך מזוייפת.
הוא הרס לי הכל, הכל.
מרוב ההלם ניתקתי לו את הפלאפון בפנים.
יצאתי מהכיתה ורצתי הביתה, הכי מהר שיכולתי. התביישתי כל כך,
אנשים לא הפסיקו להסתכל עלי ואני, כולי דמעות, לא ידעתי איפה
לקבור את עצמי. מה אני עושה? מה אני אעשה עכשיו? כל העולם יודע
על הדברים הכי אינטימיים שלי!!! הייתי פשוט בהלם טוטאלי.

עכשיו במבט לאחור אני יודעת שלוותר על העקרונות שלי ועל חוקי
הברזל שלי היה טעות. הייתי צריכה להיות יותר חזקה, להקשיב לראש
שלי ולא ללב שלי, כי הלב שלי הוביל אותי למקומות כל כך שחורים.
אני לא מאמינה שהוא הצליח לפגוע בי ככה, זאת הפעם הראשונה שאני
באמת נפגעת מבן, כי הרי זו תמיד אני שמשחקת בהם ופוגעת בהם,
והנה הגיע האחד שפגע בי.

אני יושבת עכשיו בבית שלי, על המיטה לבד, ופשוט בוכה, לא יודעת
מה לעשות עם עצמי. אני למדתי את הלקח שלי...
בנים צריך להחזיק קצר, אחרת- הם סתם דופקים אותך...