השקיטו נא והקשיבו לדברי
גבירותיי, רבותיי, כבודו.
אספר לכם את שארע באותו יום מדובר,
יום הרצח.

האדם, יצור הפכפך הוא
מונע על-ידי רצונותיו ותשוקותיו
למענם לא יחדל משום מעשה, שום,
וכשאלה ישתנו, ישתנה אף הוא.
הוא לא ישים דעתו לאלה הנפגעים מכך.
כן, יצור הפכפך ושפל הוא האדם.

כך היה המקרה;
בגד בי אהובי.
מזימה שטנית וארורה שדי בה לשבור את החזק
באדונים הנכבדים שכאן לפני.
ומה עלי לומר, שליבי השביר התרסק לאלפי רסיסים קטנים
כשעיני צפו בהם בחלונו לאור שקיעת החמה צמודים,
אוהבים.
הוא, אהובי היקר, שנשבע לי אמונים עד אין קץ
איבד עצמו לכישוף נתעב שהטילה עליו
שליחת השטן בתחפושת, המנוחה הארורה.

כישפה היא אותו בחיוכה המפתה,
בשערה הזהוב ומראיה התמים להפליא, שהסתיר
מפלצת מחרידה שנוצרה על מנת להפריד בין זוגות אוהבים.
מראה אהובי בזרועות זרות הקהו מחשבותיי,
היתכן? אהובי היקר?

נשמת אהובי כושפה, מחשבתו עורפלה בידי
יצור אפל.
"הרשע מחסל את המחשבה", כך אמר ניטשה,
וצדק בטענתו זו.

זמן מה עבר מאז שראיתים ביחד ועד שנפשי החליטה
להציל אהובי מידי המפלצת הבזויה.
לא זמן רב אלא דקות ספורות, שנמשכו נצח,
ואולי היה זה כך.
הייתה זו אחריותי למנוע הרס נוסף
שיגרם על ידה
לג'נטלמים מאוהבים נוספים.

צעדתי לתוך בית אהובי, צעדיי מהוססים,
דלת הכניסה פתוחה לרווחה. אף לא מנעול בה.
עברתי דרך המסדרון הראשי לעבר האולם הגדול,
קרני שמש כתומות חדרו מבעד לחלונות מותירים חותמם
על שטחי ארגמן ואח כבויה.
נשאתי מבטי אל המדרגות בקצה האולם. ידעתי כי
מובילות מדרגות אלה אל הקומה העליונה.
התקדמתי בזהירות, שלא תשמע צעדי המכשפה
ותפנה לברוח מגורלה החתום.

בעודי עולה חרש חרש במעלה המדרגות
יכולתי לשמוע קולות רועמים, שניים במספר;
קול גבר - אהובי, וקול אישה - המכשפה המנוחה.
ראשי כבד עלי ודמי רתח בי.
האם היו אלו קולות של עינוג אלוהי
או ייסורי השטן בעצמו על המכושפים?

צינה קרה חלפה במורד גבי.
לא,
אסור עלי לברוח.

פניתי לדלת הראשונה מצידי השמאלי
עשויה עץ אלון. היה זה חדר האוכל,
מסודר בקפידה.
על אחת משידות העץ ראו עיניי סכין קצבים,
כאילו נועדה לשם, ידעה תפקידה מראש.
הרמתי את הסכין והתחבאתי בפינה חשוכה.
ידעתי שאסור עלי לתקוף כל עוד היא, המכשפה,
ערנית ומסוגלת לכשף אף אותי.
כן, עלי לחכות עד ידומו קולות ההוללות,
רחשי הניאוף הנלוז והמביש הזה.

איני יודעת כמה זמן ישבתי שם, מכורבלת
סכין הקצבים נחה על רצפת השיש הקרה
קרובה לידי.
השמש כבר שקעה מזמן.
אור הירח הטיל קרניו הכסופות על כלי החרסינה והקריסטל.
דיוקנה של הלבנה שט לו על פני השיש. נדומו הקולות.
נשאתי תפילה אחרונה חרישית אל אלוהי
והרמתי עצמי מרצפת השיש הקרה, הסכין בידי.

בעודי קרבה אל דלת חדרו של אהובי
החל ליבי לפעום במהירות.
אל לי לסגת עכשיו.
כרעתי על ברכי והצצתי דרך חור המפתח
היישר לתוך חדרו של אהובי.
קרני הירח האירו על מיטתו
ושם הם היו;
ערומים,
שלווים.
נכנסתי לחדרו בשקט.

איזהו כישוף ארור זה,
מה רבה היא עוצמתו על אהובי.
רצוני כה רב היה ללחוש באוזנו: "התעורר יקירי".
אך לא. זהו סיכון שאיני יכולה לקחת.
איני יודעת עד כמה רב כוחה של המכשפה.

קרבתי למיטה, נראתה היא כה שלווה בשינתה.
הרמתי את הסכין ונעצתיו במהירות אל תוך ליבה.
פקחה היא עיניה לשניה וקול אנקה חלושה יצא מפיה,
גוועה היא במהירות, אהובי עדיין ישן לצידה.
בנעיצה אחת שלחתי נפשה לחיבוקה המתוק והנצחי
של לטה.

עכשיו, שהאמת כפי שהיא הוצגה לפניכם
שיפטו. היה זה מאבק הוגן למען הצדק,
המדינה ולמען האל.
"ומכשפה לא תחיה", נאמר, שמות כ"ב י"ז,
ואני כמאמינה באל הקדוש עשיתי כמצוותו.
יודעת אני כי תעשו עימי חסד.