אני לא יודעת למה אני כותבת לך האמת.
לפני כמה ימים סיפרתי למישהי על כל מה שעבר עלינו ביחד. זה גרם
לי להיזכר, לחשוב,להרגיש שוב את כל מה שהרגשתי איתך.
אני יודעת שאמרתי לך שאת צריכה להסתדר לבד, שאסור לך לתלות את
ההשתקמות שלך בי.
אני יודעת שאת פגועה ממני עכשיו אבל אני גם יודעת שאת מבינה
עכשיו אחרי שיצאת מזה, שהייתי חייבת. היום כואב לי. אני כל כך
רציתי שנצא מזה ביחד. מישהו פעם אמר לי שאהבה זה לעשות את הדבר
היחיד שיעזור למי שאתה אוהב גם אם זה יכאב לך יותר מכל דבר
אחר.
את לא מתארת לעצמך כמה זה כואב לי.
התקופה שלך הייתה תקופה מלאה, מלאה בכל הרגשות האפשריים. כל
הרגשות שאף פעם לא הרגשתי. גרמת לי לכאוב, לאהוב, לשמוח,
ליפול, לפחד, לבטוח, להתאכזב, לקוות, לרצות, אבל מה שאת לא
מבינה זה שגרמת לי לבכות. גרמת לי להפסיד במלחמה שכבר 11 שנים
אצלי בלב. בהתחלה זה היה קשה, כל יום מאות הרוגים, דם, כאב
מחניק בגרון, והדמעות נסוגו.
אחר כך זה כבר התחיל להיות יותר קל, הדמעות לא הצליחו להתקדם
יותר מדיי עד שבסוף הן כבר לא נלחמו. הן פשוט חזרו למאיפה שהן
באו ולא הרגשתי אותן יותר.
כשאת הגעת הדמעות כבר הפסידו במלחמה הארוכה. כשאת הגעת גרמת לי
לשכוח את הדמעות, להפסיק לשמור עליהן. הבאת לי כל כך הרבה אושר
שלא הרגשתי כבר את היובש
הזה בגרון.
אני ניסיתי גם להביא לך אושר, באמת ניסיתי, אבל כנראה שבאותו
זמן האהבה שלך לא היתה.


את נפלת, נפלת עמוק. לא הרגשת יותר כלום. וגם אני לא הרגשתי.
לא הרגשתי איך אני מאבדת אותך, לא הרגשתי איך את מתרחקת יותר
ויותר למקום הזה שלך. המקום הזה
שבשבילך הוא היה בטוח, מנחם, הרגשת ששם יש לך שליטה. באותו זמן
לא הבנת שזההמקום היחיד שבו מסוכן לך, שבו את מאבדת את השליטה.

כשמצאתי את המקום שלך כעסתי. כעסתי כל כך.
כעסתי עלייך שיצרת אותו, כעסתי על עצמי שלא מצאתי אותו קודם,
כעסתי שאני שוב צריכה להילחם בדמעות, כעסתי שאני שוב מרגישה
חנק בגרון מדמעות נצורות שנתקעות אחת בשניה ומנסות לפרוץ את
החסימה שלי.
הבטחתי לך שנצא משם. את כבר לא הרגשת שם בטוחה, את היית נעולה
שם, ופחדת כל כך, את פחדת. אני הבטחתי לך שנצא, שזה לא קשה,
שבחוץ את תרגישי בטוחה. צעקתי לך לצאת, הייתי כל כך אנוכית.
הייתי צריכה שתצאי כדי שהמלחמה שלי תיגמר. אני פחדתי.
אז התחלנו לעלות מהמקום שלך שכבר מזמן הפך לבור מאוד עמוק.
בהתחלה עלינו מדרגה, מדרגה ואז כבר התחלנו לדלג על כמה באמצע,
ומהר מאוד עלינו את הדרך הארוכה הזאת ביחד, לא עוזבות אחת
לשנייה את הידיים, לא מסתכלות למטה.
ואז הגענו למדרגה האחרונה ואני כבר הצלחתי לנשום אוויר בלי
שיהיה חנק בגרון, קיפצתי לי את המדרגה האחרונה אל השמש
שסינוורה אותי מכל כיוון, צחקתי לדמעות והרמתי ידיים.
הרמתי ידיים והיד שלך לא היתה בשלי. כשהסתובבתי לאחור לחפש
אותך נפלתי חזרה אלייך.
את לא עלית את המדרגה ההיא, כולם חשבו שכן אבל את בינתיים נפלת
במהירות מטורפת חזרה את כל המדרגות. ואני אחרייך.
למטה שם במקום שלך הדמעות חזרו להילחם. הפעם לא היו בי כוחות
להילחם חזרה, הנפילה כאבה לי מדיי. בכיתי. בכית. בכינו.

החלטנו שזהו, עכשיו באמת נצא. אבל מדרגה, מדרגה, בלי לרוץ, בלי
ליפול. התחלנו לעלות והפעם היה הרבה יותר קשה. כל מדרגה שעלינו
החזקת לי את היד קצת יותר חזק. אני עליתי מדרגה ומשכתי אותך
חזק אליי, ככה לאט, לאט.
אבל את לא הצלחת לעלות מדרגה בלעדיי.
עלינו את המדרגות, הצלחנו לעלות את כולן ביחד מחזיקות ידיים
חזק. למעלה מחוץ לבור שלך השמש כבר לא סינוורה אותי. זהו
הצלחנו.
רק אחרי הדמעות שלך הבנתי. עכשיו כבר לא היית צריכה את הבור
שלך, כבר הלכנו רחוק ממנו, אבל עדיין לא עזבת לי את היד. אני
הפכתי להיות הבור שלך. המקום הזה שאת מרגישה בו בטוחה, אבל
בעצם שם לא הייתה לך שום הגנה. זה כאב לך שאמרתי לך ללכת. אבל
לא רציתי להיות הבור שלך.
אני הייתי אותו מקום שכל כך תיעבתי, ולא רציתי שיכאב לך שוב.
זה פגע בך שאני נותנת לך ללכת, את רצית את המקום שלך חזרה.
את בעצם אף פעם לא הפסקת לברוח, פשוט החלפת מקום.
פחדתי שכשתלכי תחזרי למקום ההוא, אבל גם פחדתי להיות המקום
שלך. אני אוהבת אותך.
בתוך תוכי ידעתי שאני בעצם רוצה להיות המקום שלך, רוצה שתצטרכי
אותי, רוצה שתהיי תלויה בי. אבל בתוך תוכי גם זכרתי את המשפט
ההוא שמישהו פעם אמר לי. ידעתי שיכאב לי אבל ידעתי שאת חייבת
לחיות בלי בור. אז הלכת.
עכשיו את כבר למעלה, כבר אין לך בורות. לפעמים את נופלת אל תוך
בורות קטנים כאלה כמו של כולם, בורות כאלה של עצמך. אבל את מהר
מאוד יוצאת מהם וממשיכה ללכת.
הנה, הנה הוא החיוך המיוחד הזה שלך. החיוך הזה שגרם לי להרגיש.
בעיניים שלך כבר אין כאב נצחי כזה, מהסוג שיכול להכאיב לכל מי
שמסתכל בך באמת. השפתיים שלך כבר לא יבשות משתיקה. ואין לך את
שובלי הדמעות ההם שגם בחושך יכולתי לראות אצלך.
את הולכת. את הולכת ואת לא מפחדת מהשמש יותר. את לא מפחדת
מהגשם שישטוף אותך ולא ישאיר לך רגש, את לא מפחדת מנגיעה אוהבת
שתרעיד אותך. את לא מפחדת מהחושך שמשאיר אותך חסרת כיוון. את
לא מפחדת מהצמתים שבדרך שאין לך מושג לאן ללכת.
את כבר לא זועקת עד שהקול שלך משתתק. הייסורים האלה של כאב
בלתי נמנע כבר לא פוקדים אותך כל לילה. את כבר לא צריכה את
החיבוק שלי כל פעם שקר לך. את כבר לא צריכה לשמוע את הקול שלי
לפני שאת הולכת לישון. את כבר לא צריכה שאני אגיד לך שיהיה
בסדר.
את הלכת.

ואני? אחרי שהפסדתי לדמעות נשארתי במקום שלך.
עכשיו אני לא מצליחה לעלות ואין לי את היד שלך שתעזור לי.
אין לי אותך שתגידי לי שיהיה בסדר. אין לי את החיבוק שלך כדי
שאני אפסיק לרעוד. אין לי את הקול שלך לפני שאני הולכת לישון.
אני לבד והכאב התמידי הזה חזק יותר מהחנק בגרון.
את הלכת. ואני נשארתי. נשארתי במקום שלך. במקום שלי.