הסיוט תמיד שם, מנסה להתעורר מאחורי מחשבות היום יום ונדחק
אחורה בקושי. בכל פעם שאנחנו שומעים ערבית, בכל פעם שאנחנו
מעבירים במהירות עמודים בעיתון כדי לא לקרוא על הדרך הביתה
שהפכה למסע בלתי אפשרי של המתנה והשפלה זוחלת ועיכוב שרירותי.
על הסגרים החונקים, הערים  הנצורות, נקמות הדם המבעבעות והשנאה
שאיש כבר לא אוצר ושום דבר לא ינחם. השנאה הבוערת שמכוונת משם
אלינו.
אנחנו צריכים את כל הבטון והברזל בעולם בקיר ענק ואטום שיגרש
את הסיוט או יקבור אותו. הוציאו את הדי-ניינים, דרסו את הבתים,
את השדות, את מה שצריך ותנו למסך הבטון להיסגר על פני הגבעות.
נצבע עליו שמים כחולים של אחרי הגשם הראשון ונמלא אותם בבלונים
פורחים ולא נביט עוד מעבר לו. גם לא במילואים. זה לא קשה הרי,
אם רק תרצו. מילואימניקים יתאמנו למלחמה, יאבטחו בקניונים.
לוחמים ישרתו שנה נוספת בתשלום. אנחנו נשלם אגרת צבא אם צריך.
רק אל תכריחו אותנו לראות אותם - את הערבים.
בואו נתגייס כולנו. כל בית שיכול להרשות לעצמו, וזה ישתלם הרי,
ייתן חמש מאות שקל לקרן (אז לא נעשן שבועיים, נחפור קצת
במינוס, זה כבר לא משנה) ונביא לנו עוד עשרים אלף סינים
וחמישים משאיות וחמישים בולדוזרים ובואו כבר נגמור עם המחסום
הזה ונשכח מהם. שיראו אותם החיילים והמתנחלים. ואם לחיילים
קשה, לא נורא. ייסעו להודו יורידו כמה צ'ילומים ויהיו בסדר.
אנחנו הרי בסדר. חוץ מהסיוט הזה שלא מפסיק. והעצבים, הזעם
שמתפרץ פתאום בכביש או בתור מאחורי מישהו שפשוט מטריף באיטיות
שלו או לפני מישהו שמנסה לחתוך ולעקוף בתור ולא מבין שאנחנו לא
הולכים לוותר לו כוס אמק. נדפקנו קצת? שיידפקו גם הם. מה יש.
על המתנחלים בכלל אין מה לרחם. הם דפקו את עצמם ואת החיילים על
הגדרות שלהם ואת כולנו. בגללם קשה יותר לשכוח שיש מקום כזה,
שאנחנו שם.
נבנה להם מעברי גבול. טרמינלים סטרילים מבטון וזכוכית
משוריינת. ניתן להם תג אלקטרוני למכונית וכרטיס מגנטי עם קוד.
כבר יש להם הרי כבישים ליהודים בלבד, סוללות עפר חוסמות את
הדרך לכפרים. אם הם רוצים, הם יכולים גם להרים לעצמם איזה
תקציב ולהשלים את קירות הבטון שממילא הולכים ונבנים שם כדי
לבלום את הצלפים. שהם לא יראו את הכביש והכביש לא יראה אותם.
ידהר ישר ונקי על גשרים ומנהרות עד השער החשמלי והש.ג.
ושלא יגידו שאסור לנו לבנות גדר שמשאירה אותם בחוץ. נזכיר להם
שהם גרים מאחורי גדרות אלקטרוניות וקווים מבוצרים שאנחנו
בנינו, שגם חבר'ה מרמת השרון ומאילת עומדים עליהם ושומרים.
בינינו לבין הערים המבעבעות יש רק שטח הפקר של שדות עם תעלות
מאולתרות במקרה הטוב, כמו חזית שכוחה של מלחמת חפירות עתיקה עם
פטרולים על ג'יפים. קו מז'ינו קטן על מה שאנחנו נבנה. וגם לא
יהיה מאין לעקוף. הם שם, במקום הרע, ואנחנו כאן, בבית.
ובחורף הבא כבר נשב על כוסות מהבילות של שוקו או נס עם הרבה
חלב בבתינו המחוממים מתכרבלים לצליל גשמי ברכה ולא נחשוב על מה
ששם ולא נזכור. ואם לרגע עדיין נפחד, ניזכר בחומה הנקייה והיפה
בחיזמה ובסוף כפר סבא וצל של חלום רע שנשכח יתפוגג בצמרמורת
קלה ונשימה קצת ארוכה יותר, של הקלה. האיסור היחיד יהיה להיזכר
בסבל. באנשים שנותקו מבתים ואדמות ומשפחות, התסיסה הנואשת
שכלאנו, שלא תפסיק להתפוצץ לתוך עצמה. מידי פעם יחזרו ארונות
של חיילים, מתאבד יחרוך את חומת הבטון בזינוק של שנאה נואשת אל
תוך איזה מחסום. נפסיק לחשוב על זה. בתאונות הדרכים הרי מתים
יותר ועליהן אנחנו לא מדברים יותר ממה שממש צריך. לא משדרים את
ההלוויות בטלוויזיה או שואלים עליהן את ראש הממשלה בזמן שהוא
מנסה לדבר על משהו אחר. מקסימום נקצה שבוע בשנה לתשדירים בעד
שלום ונגד הריגה של חפים מפשע. ראש הממשלה הרי כבר אמר פעם
שצריך לסיים את הכיבוש. כמו שאמר בשבוע המוקצה לכך שחייבים
להילחם בתאונות הדרכים, או בנגע הסמים, אפילו בסרטן. אף אחד לא
מצפה ממנו ברצינות שיפתור את הבעיה. אפשר לחיות עם מוות ברקע.
צריך רק שלא לראות אותו, או את הסבל והשנאה שמזינים אותו. פשוט
נפסיק להביט. זה לא קשה כמו שזה נשמע. זה יהיה הרבה יותר קל
אחרי שנבנה את החומה הזאת.