אדם ישב דרוך במקומו, לחוץ, חושש, וחסר בטחון. מסביבו ישבו עוד
עשרה  אנשים בחצי מעגל, וכולם נראו לחוצים כמוהו, מלבד זה שישב
באמצע, שנראה נינוח למדי. זה היה מנחה הקבוצה. גבר אפור שיער,
כבן 40, שהחזיק סיגריה בוערת בידו.  הוא חייך אל כולם, אחד
אחד, ואמר:

"שלום לכולכם. ראשית, הרשו לי להציג את עצמי. אני משה, ואני
מעשן מגיל 20, בדיוק 20 שנה."
כולם בלעו את רוקם, מחכים להמשך דבריו.
"כולכם כאן בגלל אותה בעיה שיש לכולכם, אשר מקשה עליכם להשתלב
בחברה. אני רוצה בבקשה שכל אחד יקום, יציג את עצמו, ויספר לנו
קצת על הבעיה שלו." המנחה כחכח בגרונו בכבדות של אחד שמעשן כבר
מספר רב של שנים, "ונתחיל בך."

אדם התרומם ממקומו בהיסוס, חש את העיניים של כולם עוקבות
אחריו, מחכות לראות מה יגיד. "ש... שלום..." הוא פתח, בלע את
רוקו ואמר: "אני אדם, ואני... ובכן... אני... אני לא מעשן."

אדם התיישב במקומו בהקלה, אך מהר מאוד קם שנית לפקודת המנחה:
"כמובן, זוהי הבעיה של כולם כאן. אך הייתי רוצה שתפרט מעט
יותר."

אדם העביר את משקלו מרגל לרגל, חיפש מילים ולבסוף אמר: "טוב,
זה שאני... אני פשוט... האמת היא שלדעתי זה פשוט לא בריא."

חלק מהיושבים נענעו בראשיהם בהזדהות, אחרים נרתעו במקצת.

"כן, ואני... אני ניסיתי פעם אחת... באמת שניסיתי... אבל זה
גורם לי להרגיש ממש לא טוב אח"כ ואני... אני פשוט לא מסוגל
לעשן."

אדם התיישב. הפעם המנחה לא אמר מילה, וקרא לבא בתור לעמוד.

לאחר שכולם סיפרו על בעייתם, המשיך המנחה לדבר: "ובכן, כפי
שאמרתי קודם, אני מעשן כבר קרוב ל-20 שנה, אך לפני 20 שנה
הייתה לי בעיה דומה לשלכם. אני פשוט לא עישנתי. גם לי היו
ג'וקים בראש, גם אני תמיד אמרתי שזה לא בריא לעשן, ועוד דברים
מוזרים כאלה, וכצפוי, נידו אותי מהחברה. אמנם, אז המצב לא היה
כמו היום,  ציבור הלא-מעשנים היה גדול יותר ועל כן יכולתי
להתחבר עם אנשים מנודים אחרים כמותי, אך בימינו, כאשר
אי-העישון הוא מחוץ לחוק, ציבור הלא-מעשנים הפך לציבור נרדף,
כת של מוזרים שהחברה אינה מכירים בהם כחלק ממנה."

המנחה הביט סביבו. כולם הנהנו לשמע דבריו, וחיכו בקוצר רוח
לשמוע את מסקנתו.

"אך, רבותיי, כולכם כאן כי אתם מודעים לכך שיש לכם בעיה. ואני
רוצה לומר לכם, שלבעיה הזאת יש פתרון. אתם לא חייבים להיות
חריגים. חברים, אני צריך מתנדב."

כל אחד מהיושבים בחדר הסתכל על השני בהיסוס, ולבסוף קמה נערה
בת 17.

"יפה. ובכן, האם את יודעת איך מחזיקים סיגריה?" שאל המנחה.

"האמת שלא..." הודתה הנערה בביישנות. "מעולם לא ניסיתי."

"רואה? אם לא ניסית, איך את יכולה להיחשב חלק מהחברה? קדימה,
אני רוצה שתעשני."

הנערה הסתכלה על הסיגריה בהיסוס. המנחה עזר לה להדליק אותה.

היא הכניסה את הסיגריה לפה, שאפה שאיפה עמוקה, ומיד נחנקה
והשתעלה.

"יפה מאוד! השיעול הזה היה מצוין. כמו שכולכם יודעים, שיעול
הוא סימן ההיכר הראשוני של אדם מעשן. זיכרו, גם אם אינכם
מעשנים באופן קבוע, אתם יכולים לעשות רושם של כאלו ע"י שיעול
כבד וחולני. קדימה, נסו!"

כולם פלטו מגרונם את השיעול הכבד ביותר שהצליחו להוציא.

"יפה. השלב הראשון הושלם. אני רוצה שתשתעלו בכל הזדמנות. בכל
מקום שאתם בחברת אנשים. רק כך יקבלו אתכם כחלק מהחברה. ועכשיו,
זמננו תם. בשיעור הבא נלמד איך להחזיק את הסיגריה כמו
מקצוענים. עכשיו לכו הביתה, ואל תשכחו לתרגל את השיעול שלכם.
יוסי, אני שמתי לב שהשיעול שלך מאוד נקי. תשתדל לשאוף פיח
ממקורות רבים ככל האפשר עד השיעור הבא. אותו דבר לגבייך  -
שולי. להתראות."

אדם פתח את הדלת, עליה התנוסס שלט גדול של "קבוצת תמיכה
ללא-מעשנים" ופנה ללכת אל ביתו. פתאום הוא שינה את דעתו.
השיעור שיפר את מצב רוחו וגרם לו לרצות לנסות את מה שלמד. הוא
החליט ללכת לפאב, מקום שאליו לא הלך כמעט אף פעם. בכלל, הוא לא
הרבה לצאת מהבית. הוא תמיד חטף קנסות על כך שלא עישן במקומות
ציבוריים.

הוא נכנס, שואף את ריח העשן החנוק סביבו ומיד משתעל. הוא עצר
את עצמו בכוח. השיעול שפלט היה נקי מדי, שיעול של אדם שלא
הכניס סיגריה לפיו מימיו. מסביב החלו להישלח לעברו מבטים
חשדניים. הוא פלט מיד שיעול ארוך, כבד וסיים אותו
ב"חחחחט..טפוו" גדול של יריקה, בדיוק כמו שידע שהוא אמור לעשות
כשהוא נכנס לפאב. האנשים שהסתכלו עליו בחשדנות הסבו את מבטיהם
והמשיכו לפטפט כרגיל, שואפים שאיפות עמוקות מהסיגריה שהייתה
בידיהם. היו כאלו עם 2 או אפילו 3 סיגריות ביד. אדם צעד וחיפש
מקום לשבת, כשלפתע חש יד אימתנית על כתפו.

"אתה לא יודע לקרוא?!" נשמע קול זועף בעורפו.

"מ...מה?" גמגם אדם בפחד. "אתה לא יודע לקרוא?" שאל אותו בכעס
השומר מהכניסה.
הוא הצביע על שלט שעמד ממש מעל הבר, שעליו היה כתוב בפירוש
"אי-העישון אסור".

"אה... זה... כן..." מלמל אדם, והשומר קטע אותו: "אה, בה, מה
אתה מגמגם לי? איפה הסיגריה שלך?" אדם היסס ופלט שיעול קולני,
כדי לצבור בטחון, "המ... אני... זה פשוט ש... נגמרו לי
הסיגריות! זה העניין..."  השומר הסתכל בו בחוסר אמון ולבסוף
הוציא מכיסו פקט סיגריות ענקי ושלף ממנו חבילה. "קח, זה יספיק
לך לשעה הקרובה." הוא אמר. "ושאני לא אתפוס אותך שוב לא מעשן,
כן? אני עוד עלול לחשוב שאתה מהכת הזאת, המשוגעים האלו
שמסתובבים בעיר בלי סיגריות וטוענים שזה מזיק לבריאות. מזיק
לבריאות, עלק.  כאילו שאם זה היה מזיק לבריאות אז כולם כולל
כולם היו מעשנים."

השומר חזר למקומו בכניסה, מדליק בדרך עוד סיגריה בנוסף לזאת
שכבר החזיק ביד, ואדם הביט בחפיסת הסיגריות שלו בבלבול. פתאום
כבר לא היה לו חשק להסתובב בפאב. הוא החליט לחזור הביתה.

בבית חיכתה לו אשתו. גם היא הייתה מהאלה, הלא-מעשנים. אם הוא
לא היה יוצא לעתים קרובות מהבית, אז היא לא יצאה בכלל. היא
הייתה חלשה מדי מכדי להגן על עצמה. המעשנים שבחוץ היו בולעים
אותה חיים אם היו תופסים אותה בלי סיגריה.
"היי..." היא חייכה אליו, "חזרת מהשיעור?"
"כן..." הוא אמר, ונשכב לידה. "חזרתי..." הוא נאנח, וסיפר לה
מה שקרה בפאב.

"לא נורא", היא עודדה אותו, "יום אחד גם אתה תתחיל לעשן. אולי
גם אני אתחיל פעם, אם יהיה לי כוח לזה. אתה לא תישאר חריג
לנצח. השיעול הזה שלימדו אתכם מוצא חן בעיניי. ככה לפחות לא
תקבל קנס על אי-עישון כל פעם שתצא מהבית."

"מי יודע, אולי פעם אנשים יבינו כמה שעישון מזיק. אם רק היה
לנו כוח, היינו יכולים להשתלט על העולם. ואז המעשנים היו
נחשבים חריגים. ואז הם היו מקבלים קנסות על עישון. כן, זה
היה יכול להיות מושלם."

"השתגעת, חמודי?" היא הסתכלה עליו ברחמים. "זה לעולם לא יקרה.
תשלים עם המציאות. ככה זה, יש דברים שהם פשוט חלק מהחיים. כמו
שחייבים לקלל, וכמו שחייבים לירוק בכניסה למקומות
ציבוריים, ככה גם צריך לעשן. זה העולם שלנו, מה לעשות."

"יום אחד זה ישתנה." הוא אמר בנחישות, והיא רק נאנחה ואמרה לו,
שיפסיק לחלום.