שקט עכשיו. כבר ערב. כן אני ילדה עייפה ועוד מעט אלך לישון.
חושך בחוץ וגשם. ואם קול הטלוויזיה שברקע יפסיק, אוכל לשמוע את
קול הרוחות שבחוץ. מתוך שבר ענן ישמע לו בטח עוד מעט הרעם.
כמובן שאם עיני יהיו פקוחות אראה לפני את הברק כסוף. אולי זה
יזכיר לי איזשהו מושג שלמדתי בפיזיקה, אבל בטח זה יזכיר לי
אותך איכשהו.
כי כל דבר מזכיר לי אותך. וכל פרט בחורף הופך לשולי. כי אם
בחוף יש גשם ואפרוריות רבה, את ההפך אפשר למצוא בלב שלי. שם
הכל פורח. יש לבלוב של התחלה חדשה. השמש הזהובה ממלאת את החיוך
שלא יכולה להוריד מהפנים. הכל כל כך רגוע שם, שליו. ובחוץ כל
כך סוער.
אולי כאלה הם חיי. כאילו ישנו עולם ובתוכו הבועה שלי. ובעולם
שום דבר אינו ורוד. הכל כמזג האוויר. סוער, אפור, מלחמתי. אך
בבועה שבה אני חיה אין אף אחד מלבדך ומלבדי.