יצאתי מהבית אל הרחוב, ושוב היכתה בי תחושת הכפור המוכרת. הקור
חדר אל עצמותיי - התחושה הכי טובה בעולם, הכי טובה בעולם כמעט,
חוץ ממנו. התעטפתי במעיל השחור והמשכתי ללכת.
שבת בערב, סוף השבוע, וחוץ מזוג אחד שישב על הספסל בגן הציבורי
שבקצה הרחוב, אין נפש חיה מסביב.
נכנסתי אל הגן והתיישבתי על הנדנדה הקטנה שבקצהו. כשהייתי קטנה
הייתי בונה בראש שלי שיחות שלמות עם אנשים דמיוניים ולא
דמיוניים, וכך מגלה הרבה מאוד על עצמי ועל אחרים.
נשפתי אל תוך כפות ידיי כדי לחמם אותן והבטתי בזווית העין על
הזוג שישב על הספסל.
הגבר לחש משהו באוזנה של האישה, ולרגע עברה בי צמרמורת של חום
בכל הגוף - אתה עברת בי. לרגע ממש יכולתי להרגיש אותך לידי,
זרועותיך כרוכות סביב מותניי, ראשי מונח על כתפך. לרגע, הכל
היה טוב שוב והעולם שב לנוע במסלולו.
ניסיתי להאחז בהרגשה הזו, המוכרת כל כך, הרחוקה כל כך, אך היא
נעלמה כלא הייתה.
פקחתי את עיניי בתחושה של עצב, אושר, אכזבה ותסכול, כולם
מעורבבים יחד. קמתי מהר מהנדנדה, ואפילו מבלי לתת מבט אחרון
בזוג על הספסל -
         יצאתי מהגן.