"אהובתי - אדמה!"

אינני יודע, איך זה, שכל מילה אזכורה
שבמקרה בגינה שמעתי מזקן לא מוכר- פלאשמורה.
מקל בידו ומצנפת המכסה את מצחו הרחב,
אך לפעמים גילתה את קצה התחתון של הצלב.

כולם נרתעו מפניו, כאילו היה פושע,
מיסיונר שגם כאן בארץ זרעי השמד זורע.
רבות התהלך בגינה, אך לא מצא חבר,
שיסכים  לשמוע אותו ואולי יותר - לדבר.

ולפתע מצא איש בודד, איש לא מוכר וזר,
שהיה מוכן גם לשאול ולשמוע מה אמר.
ואחרי שהזמנתי אותו לשבת על הספסל,
מיד בקול בכייני בלי הקדמה שאל:

"האם בטרם עלינו לא שמעתם הסבר מהרב
איך כמו לבהמה קעקעו לי על מצחי  את הצלב?"
אך אני שסודו ידעתי, יכולתי להיות אדיב,
סימנתי  שישב על ידי ושאני מוכן להקשיב.

כל הגינה הציבורית בראותה אותו נדהמה
והוא גילה לי סוד על אהובתו - אדמה,
שלא יכולה לצעוד ונשארה עזובה בשממה:

"באתיופיה לא הייתי עשיר, אך הייתה לי חלקת אדמה
אף אם לא הייתה פוריה, אהבתיה בכל הנשמה.
שעות הבטתי עליה ולבי מלא גאווה
אהבתיה יותר מאישה והיא החזירה לי אהבה.

אתם לעולם לא תדעו מה לנו הייתה אדמה,
היא הייתה חלק ממני ובעורקי זרם דמה,
גם כאשר אישתי חרשתי, לא חשתי שמחה וששון,
כמו כשמחרשה תקעתי לפתוח תלם ראשון.

וכאשר לתוך רחמה זרעי תבואה זרקתי,
"עכשיו את מעוברת" בהתלהבות צעקתי.
וכאשר לישון לא יכולתי ובלילה לוהט ועמוק
יצאתי  לראות בשדה, אם נראה כבר נבט ירוק.

כך יעקב שבמשך שנים בנים ילדה לו לאה,
אף כששכב עם אשתו לרחל שלו התגעגע,
אשתי הראשונה שמסרו לי הייתה ילדה מוזרה
ואחרי שבלילה קידשתי אותה בבוקר פשוט נפטרה.

ומאז  הרגשתי - חטאתי לזאת שקיבלה אותי ברינה,
תמיד פשטה זרועותיה, תמיד אהובה נאמנה.
ומאז נדרתי נדר: "לא אקח אישה אחרת ולעולם לא אבגוד
ילעגו שכני לרווק, אך אני אשאר, לא עוד!"