הם עמדו שבעה מולו, ברדסיהם משוכים  מעל ראשם. הוא עמד לבדו
מול השבעה, שקט, גלימותיו הירוקות עוטפות את גופו, פניו הגאים
חשופים, ברדסו תלוי על כתפיו, שיערו השחור והארוך מתנפנף ברוח
הערבה. שבעת הסיירים הנהנו אחד אחרי השני, וללא מילים ואישרו
את תחילת הטקס האחרון שלו בקבלתו למסדר.
הוא הסתובב, מפנה את גבו למשגיחיו, שלימדו אותו את רזי המסדר,
ורואה מולו את היער הגדול, בו היה עליו למצוא... משהו. הוא
הסתכל אחורה, למרות שידע כי הם לא יהיו שם, והחל לרוץ לעבר
החושך שהיה היער.
הוא נכנס, מפלס את דרכו בין הסבך והעצים, עובר מכשולים במהירות
מדהימה, היער הופך לכתם מול עיניו, הוא הופך לחלק מהיער.
לפתע שמע פכפוך מים מצד ימין. פניה מהירה, עץ - שמאלה, שיח -
זינוק ימינה, שורש - קפיצה, סבך... הוא עצר, הסיט קלות את
הסבך. ליד מפלון קטן ויפה, שיחי פטל עשירים, פרחים לבנים
וכחולים, אדומים וסגולים, היא עמדה. באותו רגע ידע כי אותה
חיפש.
קטנה ועדינה, פניה חלקות, מעוצבות כשיש בידי אומן, עיניה
הכחולות נצנצו עם פכפוך המים, שיערה הזהוב החזיר כל קרן אור
שחדרה מבעד לעצים ושיווה לה מראה של קדושה. תנועותיה היו
גמישות עד כדי היפנוט ואוזניה מחודדות בעדינות.
הוא התקרב, דורך על עלים יבשים בכוונה. היא זינקה לפתע, הוא
בקושי ראה - רגע אחד רכנה ליד הפלג, ורגע שני עמדה מולו שפופה,
בוחנת.
הוא הסתכל לעיניה, היא הביטה בעיניו, שניהם נעים במעגל, כמו
שני נמרים, ברגע שנראה כנמשך לנצח. לפתע שברה את הרגע ונעלמה
אל תוך היער בריצה.
הוא דלק אחריה, משקיע את כולו בריצה. המרדף היה מרגש - היא רצה
בחן שרק שדוני היער יכלו לנוע בו, ועם זאת, אוזניה לא היו
מחודדות מספיק, תווי פניה, על אף יופיים המהפנט, לא היו עדינים
מספיק ותווי גופה היו אנושיים - כמעט.
הם רצו, אחוזים במין טראנס, מרגישים רק את עצמם, הצייד והציד,
או אולי... שניהם ידעו בדרך פלא את תפקידם, וידעו שלא יהיה
מנצח יחיד למרדף הזה. הם הגיעו לקרחת יער יפיפיה, אחו קטן של
דשא ופרחים צהובים וסגולים. במרכזה היא עצרה וחיכתה, עירומה
ויפה, אור ירח נוגה עליה ומגביר את הקסם. הוא האט להליכה
והתקרב אליה.
הוא בוחן אותה, היא בוחנת אותו. הוא בגלימותיו המתנופפות, היא
במערומיה היפים. שניהם ידעו כי נועדו זה לזו. גלימות נפלו
בשורה ממקום עומדו ועד אליה, שפתותיהם נגעו ידיהם גיששו
וקולותיהם הנרגשים, מלאי תאווה והנאה, נשמעו עד לקצות קרחת
היער ונבלעו בינות לעצים.

מאוחר יותר, משקם להתלבש, שכבה לידו חתולה לבנה וגדולה. תוויה
כבר לא אנושיים אך יפים ומרשימים, אציליים בצורה דומה לתוויה
של האשה שאהב. אפילו בדמותה זו ראה את אותה תשוקה בוערת, שגברה
בעזרת ייצרה החייתי. הוא יצא מקרחת היער לבדו ושניהם ידעו כי
יחזור.