"אני נורא מצטערת, ידעתי כמה שהוא חשוב לך. אם תרצי הוא שם,
תוכלי לראות אותו..."
נפלתי, נשברתי על הרצפה, בלי אף אחד לאסוף את השברים, לאחות,
נותרתי שוכבת שם, בוהה, חושבת על הכל ובעצם על כלום, לא מבינה
מה נותר מהחיים ומה בעצם אשליה, יודעת שבלעדיו אין לי עוד
כלום. למרות שיש המון ושיבואו אחרים, למרות זאת, ובכל זאת
יודעת, אבל לא מבינה. הכל אטום כל כך, מנסה לקום ונופלת, וקמה
בכל זאת, הכל מסתובב ואני עומדת, קפואה.
בית החולים, למה קוראים לו ככה בעצם? אני רואה אותך שוכב שם
ואתה לא חולה, מעולם לא היית, ואתה כל כך קפוא. מה קרה לך?
היית כל כך חם ומבין, כל כך אתה, למה זה היה חייב להשתנות ככה?
ובלי לדעת למה ואיך, התקרבתי אליך - "יא חתיכת בנזונה! אמרת לי
שלא תלך! הבטחת שלא תעזוב אותי! אני שונאת אותך! שונאת!! אתה
מבין אותי?! אני יודעת שאתה שומע! אני שונאת אותך!!"
ונפלתי על הרצפה, נשברת שוב, ואתה כבר לא שם כדי לאסוף אותי,
כדי להגיד שיהיה בסדר. דמעה קטנה נופלת על הרצפה, מתנפצת על
המרצפות, ואתה לא שם כדי להפסיק את זה, המשכתי.
בהלוויה לא הייתי, הכל היה כל כך צבוע, ידעתי שתשנא את זה.
"היפוקריטיזם טהור" היית אומר על זה.
לא הייתי שם בשבילך, אם היית יכול בטח גם לא היית בא, שכבתי
בחדר ועשיתי לך הלוויה משל עצמי.
לא אמרתי בעצם כלום, אבל הכל כבר נאמר. ברקע מתנגן 'אליסה' של
אביב גפן, ואני שוכבת על המיטה ובוהה בתקרה, נזכרת בך, בשיחה
האחרונה שלנו, שכל מה שיכולתי לעשות זה לחזור על אותו משפט:
"בבקשה אל תלך", ואתה - הבטחת לי שתישאר, אמרת שאני משאירה
אותך חי.
אמרת שתלך רק אם תישאר לבד, ידעתי כמה שאתה שונא להיות לבד,
ובכל זאת, אני כאן, אתה שם ושנינו לבד יחד.
לא יכולתי יותר, לא הסכמתי שאתה תהיה עוד אחד מהם, עוד סיפור
עצוב, עוד נר פעם בשנה, לבד.
כבר שמעתי את כולם אומרים לי שוב "תוציאי הכל, תכתבי סיפור,
תעשי משהו כדי לזכור אותו, הוא בטח היה רוצה ככה, לא?"
לא יכולתי לתת לזה לקרות, כתבתי, כתבתי לך סיפור, כתבתי לי
סוף.