"גיילן", אמר סרק בקולו הארסי.
"אני ולא אחר", נשמעה התשובה במוחו, תוך כדי הדיפת שלוש מכות
חרב של חייליו והריגת 6 מהם בתהליך.
"חיכיתי המון זמן לרגע הזה, תהיתי מתי תשים לב לפרוייקט הקטן
שלי", אמר בחיוך מרושע, והחווה לעבר הטירה הענקית שבה הוכן
צבאו הענק. "עזבו אותו", פקד סרק, וכאחד, חייליו התרחקו מגיילן
שעד לפני רגע היה צללית קטלנית של תנועה ולפתע נדם.
"אתה שלי", אמר סרק, קולו נוטף ארס ושנאה, "גם כך הם רק נועדו
למשוך אותך לפה".
הם עמדו אחד מול השני, סרק בבגדי העור השחורים שלו, שתי
חרבותיו מונחות בנדנים מהודרים על גבו, פניו קודרות כאילו
שיקפו את נפשו האפילה, פיו מכווץ בחוסר רגש, אפו מורם בגאווה,
ועיניו - עיניו שכל כך לא התאימו, כחולות ויפות, מאחורי הזעם
והשנאה בהם נראו גם עצב וגעגוע.
גיילן, עמד עם חרבותיו המרהיבות בידיו, גלימותיו הירוקות מכסות
את כל גופו, ברדס ירוק מכסה את ראשו, סמל החד-קרן טבוע על
הגלימה ליד ליבו.
גיילן החזיר את חרבותיו לנדנן, הביט בסרק, ושלח לו מחשבה, "אז
אתה יודע שעל מנת לשלוט ביער של להבי האויב, יש לדעת כי נפש
האויב היא מגנך".
"תפסיק עם זה", צעק סרק והסתער. הוא זינק לעבר גיילן בתנועה
שגרמה לאנשיו למצמץ מרוב מהירות וחן.
גיילן קיבל את התנועה, צעד אחורה, ידיו פוגשות את ידיו של סרק,
אגרופו של סרק הגיע משמאל, גיילן צעד אחורה עם רגלו השמאלית,
באותו זמן בו ידו השמאלית פוגשת את האגרוף במפרק היד וממשיכה
עם תנועתו. כל אותו זמן נעות גלימותיו של גיילן כאילו היו
הארכה של גופו, יוצרות מסביבו אשליה של תנועה אין סופית. גיילן
היה לפתע לצדו של סרק, נותן לו להמשיך עם תנופתו שלו.
"גם לאדם החזק ביותר יש גבול להילת כוחו, אם תמשוך אותו אל
מחוצה לה, הכוח נעלם", הגיע המסר לראשו של סורק, שקם במהירות
מהרצפה.
סרק זעק בחימה, אגרופו נשלח קדימה תוך כדי קימה, שוב ספג גיילן
את אגרופו בידו, הפעם עם צעד קדימה. הוא נכנס מתחת לידיים
המורמות, בחור שנפער, הטעה עם אגרוף לעבר פניו של סרק ונעמד
מאחוריו ולשמאלו, ידו של סרק בידו - הוא צעד קדימה והשליך את
סרק מתגלגל על הרצפה.
"ימין או שמאל, חתוך או תחסום, שכח מזה! נפש האדם חייבת להיכנס
פנימה".
"נמאס לי מהשטויות שלך", זעק סרק והסתער. במרחק פסיעה מגיילן
נשלפו חרבותיו במהירות מדהימה, חייליו לא ראו את השליפה עצמה
אלא הבזק המתקרב לגרונו של גיילן. אך החרבות עברו בשריקה במקום
בו עמד גיילן לפני רגע, וחבטה בגבו השליכה את סרק פעם נוספת
לרצפה.
"אדם שקולט את האמת בכל מצב, לעולם לא יצטרך לשלוף חרבותיו
בחופזה", ושוב קם  סרק, תוקף בכל כוחו, ושוב, הוא לא היה שם,
חובט בו מאחור, שולח אותו להתגלגל.
"חרבו מורמת לתקוף, האויב רץ לעבר האדם שהוא חושב שנמצא לפניו,
אך מההתחלה עמדתי מאחוריו", קולו של גיילן הרצה במוחו של סרק.
"וואההאהה", שאג סרק והסתער שוב בחרבות שלופות. הפעם שלף גיילן
את חרבותיו שלו, צעד צעד קדימה עם חסימת שתי חרבותיו של סרק עם
אחת שלו, עוד צעד קדימה, סיבוב, ועם צידה הקהה של החרב, שלח את
סרק לפגישה כואבת נוספת עם הרצפה.
"שים את העיקרון הפעיל ביד ימין, הפוך את השמאלית לפסיבית,
והובל את יריבך".
"צא לי מהראש", צעק סרק, תסכול נכנס לקולו, שלוותו של גיילן
מערערת אותו. הוא הסתער שוב, בכוחות מחודשים, חרבותיו נעות
בקצב מהפנט, מטעה לימין ולשמאל, שולח מכה למרכז, וגיילן עמו,
נע קדימה ואחורה, שולח עם חרבו הימנית הטעייה, מקבל מכה נוספת
עם חרבו השמאלית, צעד אחורה, סיבוב, וסרק עף באוויר, מסתובב על
צירו, ונוחת קשה על הרצפה.
"אל תבהה בחרבותיו הבוהקות - לא תראה בהן דבר. אגרופיו יגלו לך
היכן הוא מתכוון להכות".
סרק נותר על ברכיו, תסכולו ניכר, ובחן את גיילן, ששוב נראה
כאילו לא זז מעולם.
לפתע קם סרק, מסתער לעבר גיילן בכוונה ברורה לסיים את מה שהחל,
בכל צורה שהיא. כשהתקרב למרחק התקפה מגיילן, שלח הטעייה שגיילן
לא רק שלא הגיב אליה, הוא פשוט צעד צעד אחורה והכניס את
חרבותיו לנדניהן. סרק, במקום להמשיך את תנועתו קדימה, זינק
ימינה והתגלגל - הפעם מיוזמתו - ואחריו הגיע מטר של כמאה חצים,
שנורו ע"י קשתים נסתרים שסרק הכין מבעוד מועד.
במהירות שגרמה לסרק למצמץ מספר פעמים, הדף גיילן בידיו החשופות
כמאה חצים, גלימותיו המתנופפות נראו כהמחשה ירוקה של רוח סערה
המטה את החצים ממטרתם.
"איך", השתנק סרק, המום, יושב על ברכיו, כתפיו שחוחות.
"גם כאשר קורא עליך תיגר יריב אחד, תהא על משמרך, כאילו צבא
שלם של אויבים נמצא מימינך, משמאלך, לפניך ומאחוריך", באה
התשובה המעצבנת כל כך.
"צא לי מהראש", אמר סרק, הפעם חלושות, לא זעם ולא ארס בקולו -
רק תסכול.
גיילן עמד, הרוח משתעשעת בגלימותיו, חייליו של סרק החלו כבר
להתפזר משהוכנע מנהיגם וענני סערה נראו באופק.
כעבור דקות הפכה הטירה הענקית לשוממה, מבני האבן העצומים נראו
כנטושים שנים, למרות שלפני דקות מספר היו מאוישים. ענני הסערה
שהתקרבו, חשפו פינות אפילות ע"י ברקים, ורעמים מתגלגלים באופק
בישרו על שינוי.
"האם זה נגמר", שמע סרק את מחשבותיו של גיילן וידע כי השאלה לא
כוונה אליו.
אז נשמע קול מוכר, קול ששמע תמיד אך לא הבין ולכן התנכר לו, אך
עתה היה הקול חזק מתמיד.
"הוא יבין בסוף, עוד תראה", קולה של אישה, חסרת גיל, חמה,
אוהבת, עוטפת. כמה ערג להיות בחיקה.
"הוא יחזור אלייך בכל מקרה", ציין גיילן.
"כמובן", שבה ואמרה, "אבל עדיף בצורה הזו מאשר באחרת - הוא
חשוב, ילדי", הוסיפה.
דמעות עמדו בעיניו של סרק, שפתותיו רעדו ונראה היה לו כאילו
עצר העולם מלכת. מלה נמלטה מבין שפתיו, מלה שגרמה לגיילן לחייך
ולשמעה נאנחה הרוח : "אימא".