"מה? לא יכול להיות!" היא אמרה לי בפליאה.
"כן," השבתי באדישות, "אני כבר לא יכול לבכות".
היא תקעה בי מבט מוזר, כאלו כרגע נחתתי מהירח אצלה בחדר. "אתה
לא יכול לבכות בכלל?" שאלה.
"בכלל." עניתי.
"מה? אתה כאילו לא יכול להיות עצוב?" היא שאלה, תוך כדי שהיא
מגמגמת מעט.
"לא - עצוב אני יכול. לבכות - לא." עניתי לה באדישות.
"איך?" שאלה בסקרנות הרבה, המאופיינת לה כל-כך.
"נגמרו הדמעות." אמרתי והתחלתי להסתובב על הכסא.
"מה? איך זה קרה?"
"זה סיפור קצת מוזר. יש לך ראש לשמוע את זה עכשיו?"
"כן."

האהבה הראשונה שלי הייתה גם החברה הראשונה שלי. אהבתי אותה
נורא, ואני זוכר את השמחה שהציפה אותי בזמן הקצר שהיינו ביחד.
כשהיא נפרדה ממני, אחרי שבוע וחצי בלבד שהיינו חברים, בכיתי
המון, בכיתי במשך שבוע ללא הפסקה.
היו לי אהבות רבות אחריה, אבל עם כולן לא הצלחתי להחזיק קשר
יותר משבועיים, ובכל פעם שמישהי הייתה נפרדת ממני, הייתי בוכה
פחות ופחות. זה הגיע למצב שכשהחברה האחרונה שלי נפרדה ממני,
דמעה קטנה יצאה מעיניי, רק דמעה אחת.
מאז הפסקתי לבכות. לא בכיתי יותר בסרטים עצובים, לא בכיתי יותר
כשראיתי חתול נדרס, ואפילו לא בכיתי כשאימי נדרסה למוות. רציתי
לבכות, אבל לא יכולתי.

היא הסתכלה עליי, תקעה מבט בעיניי. "עכשיו את מבינה למה?"
שאלתי. היא לא ענתה. היא רק התקרבה אליי ונישקה אותי על שפתיי.
"אני אוהבת אותך." היא לחשה לי בשקט ונישקה אותי שוב. "אל
תדאג," היא לחשה אליי שוב, "הכל יהיה בסדר". מה בדיוק לא בסדר
פה חשבתי. לא אמרתי את זה בקול, כי פחדתי שהיא תעזוב אותי, אז
שתקתי ונישקתי אותה

לא אהבתי אותה ממש, לא יותר משאוהבים ידידה טובה או אחות.
נשארתי איתה רק בגלל שרציתי לשבור את המעגל המוזר הזה, לעבור
את הרף של השבועיים, והמשכתי עם זה אח"כ כדי לראות כמה זמן
נוכל להחזיק ביחד. שנתיים - זה הזמן שהיא הצליחה להחזיק מעמד.


"אני לא חושבת שאנחנו צריכים להמשיך להיות יחד." היא אמרה לי.
הסתכלתי עליה במבט אדיש והתיישבתי על הכסא. היא הסתובבה ויצאה
מהחדר במהירות, סוגרת את הדלת אחריה. בהיתי בדלת הסגורה במשך
כמה שניות, מעכל את החדשות. פתאום, דמעה קטנה יצאה מעיניי,
ואחריה עוד אחת, ועוד אחת. במהרה מצאתי את עצמי תופס את הראש
בשתי ידיי, בוכה עליה. בוכה.