בסמטה ישנה, לא דומה לשום דבר שהכרת עד היום.
הילדים פה מושיטים את הידיים, לא כדי לתקוף. העיניים שלהם
מתחננות ממך לתת להם חיים. הלב שלך נקרע אליהם ואתה מרגיש
דמעות שעומדות בגרון, אבל ממשיך ללכת. אמא בלי יד עם רך על
הברכיים. עיניים בוהקות, מבריקות, פעם היו שם חיים.
משהו בך משתנה, מתבגר, זו ההרגשה שאופפת אותך בזמן שאתה ממשיך
ללכת. צעד אחרי צעד, עוד זוג עיניים ועוד זוג עיניים. תחנונים
לחיים, מלחמה כדי לשמור על הגוף והנשמה יחד.
אתה יכול לשמוע אותם צועקים, זה בלתי נסבל. אתה מבטיח בלב
שמעכשיו הכל יהיה שונה. עם כל צעד אתה לומד להעריך יותר. עם כל
צעד, הפרופורציות שלא ידעת לעולם מגיעות אליך.
בחורף, הם מצטופפים תחת סככות, ועדין מושיטים את הידיים.
הקטנים יותר מטיילים בגשם, מתרגשים מהטיפות. ואתה מרשה לעצמך
לבכות - דמעות מהולות בגשם.

הגיע זמן ללכת. טיסה אחת הביתה, וגישה חדשה לחיים. כך לפחות
חשבת.
אבל אתה יורק בכובעים ריקים ששיכים לעיניים דומות. עיניים
דומעות.
פה כשיורד גשם - אתה מרשה לעצמך להסתגר. הילדים פה לא יוצאים
מהבתים, רק החתולים נשארים בגשם. משהו בך נעלם.
והילדים האלו. איך שהם נכנסו לך ללב, באותה מהירות נעלמו. אתה
אומר שהיה נהדר, מספר את הקטעים הטובים. הבטחת לעצמך הרבה,
והבטחות מרחוק, לא ממש נחשבות.