אוגוסט-ספטמבר

פתאום הודיעו לי, שהיא נפלה ושהיא בבית-חולים.
ולחשוב, ששבוע קודם היינו אצלה בבית והיא לא הרגישה כל כך טוב.

וחשבתי לעצמי, שמותר גם לה להיות קצת חולה. היא בסך הכל בן אדם
- האגדה. ואני רחוק כל כך, ולא יכול לבוא. וזה כל כך נורא וכל
כך רע לי.
ואז כשבאתי לראות, שכבה האגדה בחדר צבוע לבן, מכוסה בלבן.
ובתוך כל הלבן הזה, בלטו פניה הצהובות. שלמות עם גורל, שנראה
לה קרוב. הצהוב הזה שיקף, מסתבר, את המחלה, שאכלה אותה מבפנים.
וחשבתי לא, לא האגדה. זה לא יכול להיות. היא הרי מעבר לדבר
הזה. היא גדולה מהחיים. הרי היא לא יכולה למות לה סתם כך. ועוד
בגלל זה.
"תלכו" היא אמרה. " אני בסדר". וחשבתי, איזה אבסורד, הרי היא
בקושי זזה והגאווה הזו עדיין מחלחלת בה ומשאירה אותה גבוה
באולימפוס.
וכל אותן השנים, שבאמת לא היה לי אכפת אם היא בסדר או לא.
והפגישות והביקורים אחרי חודשים ארוכים, שהיא לא הטרידה את
מנוחתי. וקיבלתי אותה כמובן מאליו כמעין משוגעת, שגרה לה לבד
ועסוקה בתסביכים פולניים, שאבד עליהם הכלח. ספונה לה בדירתה
הקרה והמתפוררת ההיא, החופנת בתוכה כל כך הרבה סודות והסטוריה,
שתמיד נשגבה ממני.
כשהייתי ילד, הייתי בא אליה. תמיד דאגה שאוכל יבוא לפי ושלא
אגע בשום דבר. ותמיד ראיתי הכל מבחוץ. את התמונות שלי ואת חיות
הזכוכית, שתמיד היו סגורות מאחורי זכוכית, רחוקות ממגע. ולא
ידעתי, שבעצם האוצר הגדול והאמיתי היה בפנים, חבוי. והשתיקה
שלה וחוסר הרצון לדבר על רוב הדברים. ומה שידעתי ממנה היה
אחיה, שנרצח, עם העיניים הסגולות. ואיך היא תמיד פחדה מהערבים
ושנאה אותם. ואיך במלחמת העולם היא היתה בחוף הים עם אבא,
כשהיה ילד, והמטוסים החלו להפציץ והיא עזבה את הכל ורצה כל עוד
נפשה בה. ואיך היא אהבה את סבא זכרונו לברכה. ואיך הכל נפסק,
כשהוא מת. ואיך היתה אגואיסטית. כן! ואבי ואחותו בעצם כמעט ולא
גרו בבית בשנות
ההתבגרות שלהם. וחשבתי, שאולי בעצם, היא לא אהבה אותי וכמה אני
לא אוהב אותה. הרי, היא כמעט ולא התקשרה. ורק אבא, מידי פעם,
התקשר לשאול לשלומה.
והיא היתה כל כך מרוחקת וכל כך מורמת מעם, באריסטוקרטיה
התל-אביבית של פעם, שהיתה לי כה זרה, בחום המשפחתי, שציפיתי
לקבל ממנה ולא זכיתי לו יותר מידי...
ואז פה, בחדר הצבוע לבן, בתוך המיטה הלבנה בין כל האנשים, שלכל
אחד מהם דווי משלו, היא שוכבת, מכוסה, מנסה להסתיר כאבים,
אוחזת בידי כל כך חזק. ומנסה לשכנע אותי, שנעזוב אותה. שניתן
לה למות בשקט. כי היא זקנה והיא לא רוצה שנסבול. והיא לא רוצה
שנטריח את עצמנו. השתגעתי. די כבר, די עם הגאווה המטופשת הזו.
ואז, אני נוסע בחזרה לצפון ופתאום היא בתודעה שלי. ופתאום אני
כן חושב עליה ודואג. בכל זאת, סבתא. הסבתא הגדולה שלי בבית
החולים עכשיו והיא הולכת להבריא. כן, כך חשבתי אז. היא הרי,
היא אל-מותית. היא תנצח. היא לא יכולה להפסיד במלחמה, עם החדר
הלבן והמיטה הלבנה, מכוסה בסדין לבן, חשבתי.
אחרי ראש השנה, העבירו אותה לחדר לבן אחר. ובאתי לשם. והיא
היתה עצובה ורצתה ללכת משם. ללכת? היא בקושי עמדה. ומסביב הריח
הזה, הנורא. וצלליות אדם, שהיו פעם אנשים. ופה כולם חסרי ישע,
תינוקות.

ספטמבר-נובמבר

ושם התחלתי לראות אותה יותר. בכיסא גלגלים, הורדתי אותה במעלית
המצחינה לגינה. האויר הנקי, ציוץ הצפורים והעלים הנושרים של
ראשית הסתו, שחרר אותה מעט מהאויר הדחוס ששרר במחלקה. וכך
דיברנו על הכל ועל כלום. לעיתים צלולה היתה, ויכולנו לדבר על
עברה ועל עתידי ופתאום גיליתי, שהיא אוהבת אותי ושאני יקר לה.
קיבינימאט.
כל השנים הללו, חשתי את הניכור ממנה. ופתאום היא מחייכת אליי
והיא שמחה לראות אותי. והיא משתפת איתי פעולה. קיבינימאט סבתא,
למה זה לא יכול היה להיות לפני?
ואין תשובה.
היו ימים טובים יותר והיו גרועים. והצהוב על פניה כהה והתבהר
לחילופין. וכבר היכרתי את האחיות ואת החולים. והריח כבר היה
נסבל אך עם זאת עדיין מעורר קבס. לא יכולתי להאכיל אותה, כאב
לי. ואבא נאלץ שוב ושוב להילחם בחוסר תיאבונה, שנאכל על ידי
המחלה. ושוב סיפרתי לה על עתיד ורוד ובריאות והמשך החיים. אך
כל רצונה היה למות. היא ידעה, שהמות מגיע אליה בסדיניו הלבנים
ובפניו השחורים. וכל מה שרצתה, הוא להפגש עמו ולהיפגש עם סבא,
שהקדים אותה בהרבה. כבר לא כאב לה דבר. והיא כבר לא חשה מאומה,
מלבד עייפות כבדה ומתמשכת ורצון לעצום את עיניה לתמיד. ואני,
למרות הידיעה הברורה, עוד קיויתי לנס. רציתי, שכל מה שהשגתי
איתה ביחסינו המתחזקים ימשיך ויקוים לעד. רציתי, שהיא תנצח את
המות, שפשה בה.
אז החלו הגשמים. והיא נאלצה להישאר במיטתה. וישבנו שם, והיא
כבר בקושי דיברה ולעיתים בכלל לא. הצהוב השתלט עליה וחדר
לעיניה. ומבטה הזדגג וכבר לא יכלה לדבר או לזוז. ידעתי שזה
קרוב, אך הדחקתי את הידיעה.
ביום שישי, היא איבדה את הכרתה. וכבר כולם ידעו, שזה הסוף.
ושהנה היא נגאלת מיסוריה, ונותנת מנוחה לנפשה. בלילה נסעתי עם
אבא לראותה. נכנסנו בחשיכה ושמעתי אותה נושמת בכבדות בחרחורי
גסיסה אחרונים. היא כבר לא חשה דבר. ישנה שלווה ידיה על בטנה,
מקור השרץ שאכל אותה מבפנים. והבטתי בה והיה לי קשה להתנתק.
נסענו הביתה והיה לי קשה לישון.
בשבת בצהריים התעוררתי. אבא נסע לבקרה בלעדיי. וכעסתי עליו
מאוד. רציתי עוד קצת ממנה. עוד מעט חיים, ממה שנשאר מאשה
מפוארת ומורמת מעם זו. שמעתי, שהיא חזרה להכרה לכמה שניות
ואמרה לו שלום. כאילו ידעה, שזו הפעם האחרונה. אבא חזר עייף
והלך לישון. בדמדומי אחר הצהריים, בעודי צופה בתכנית אוילית
בטלויזיה, נשמע צלצול הטלפון. הרמתי את השפורפרת, על הקו היתה
רופאה מבית החולים. ידעתי ועם זאת לא יכולתי להקשיב לכך.
העברתי את השפורפרת לאמא, שקיבלה את ההודעה. לחלוחית מלוחה
החלה למלא את עיניי. הערנו את אבא בעדינות ובישרנו לו. הוא קם,
שטף את עיניו, התלבש והחל לבכות. נפלתי על כתפו ודמעותיי זרמו
גם הן. שני גברים מבוגרים בוכים כילדים המסרבים להכיר באמת,
שהיתה ידועה מזמן.

שבת-ראשון נובמבר

נסענו לראותה, בפעם האחרונה. עלינו באותה המעלית המצחינה
כמנהגנו בחודשים האחרונים. בצאתנו ממנה נתקלנו בזוג עובדים
הדוחפים אלונקה, מכוסה בסדין לבן. זו היתה היא. מבט אחרון
בפניה השלווים וחסרי החיים גילה לי, שהצהוב ניצח. ועם זאת פניה
אמרו שלווה וסיפוק, שלא כל אדם זוכה להגיע אליהם.
בשקית שחורה אספו את חפציה והביאו לנו. רובם ככולם הושלכו
לאשפה.
בלילה ההוא לא ישנתי. בכל פעם שסגרתי את עיניי היא הופיעה
מולי. עישנתי בשרשרת, מנסה לקלוט את מה שלא היה ניתן באותו
הזמן. קראתי לה בחושך. אך ידעתי, שזהו, אין יותר קשר בינינו.
ביום ראשון בצהריים הלכנו אחריה בין אלפי אבני מוות. רק הדמות
הצנומה, העטופה לבן ומכוסה שחורים עניינה אותנו. וכלא מאמינים
וכאילו כל זה לא שייך אלינו, צעדנו אחרי העגלה והגענו לבור,
שבמקביל לו מצבתו של סבא. והצלם נזרק פנימה וכוסה בחול
ובאבנים, ואחר כך בפרחים.
הגענו הביתה. וריקנות עמוקה מילאה את ראשי ופתאום הרבה אנשים
בבית. ואבא מזוקן. ומידי פעם עוזבים אנשים ובאים אחרים. ובלילה
כל אחד לבד.
וזהו.

מה נשאר- הספד

סבתא, שם למעלה

רק אחרי שנדם ליבך, גיליתי דברים.

השארת לי הסטוריה:

מכתבים בפולנית, תמונות.

סבתא, למה לא ידעתי שהיתה לך עוד בת?

איך שמרת את הכל כשהיה, מוזיאון לסבא שלא הכרתי?

סבתא, מתגעגע אלייך.

אך יותר מכל רוצה סיפורים

שמאחורי כל מכתב כל גלויה כל תמונה, כל מה שהשארת אחרייך.

בדירתך יגורו זרים אך בשבילי תמיד זה יהיה ביתך.

בשתי מזוודות ארזתי הסטוריה.

התחייבתי, הן ממשיכות איתי הלאה, לילדיי ולנכדיי, שלא הכירו
אותך.

ולמרות שלא תמיד אני חושב עלייך, את תמיד בראשי, בתא
הגעגועים.

חודשייך האחרונים המחישו לי את אהבתך אליי ולבנך, אבי.

גרמת לי לאהוב אותך ולהכאיב לי בגעגועים.

להתראות שם, סבתא, שני בשלווה.

קובי 5.6.95