היום הוא יום יפה, במרחק אפשר לשים לב לים התיכון שמגיח לו
פתאום מול העיניים, אוסף של שולחנות השוכב לו כך בזמן היום
בחורף ורק ממתין ללקוחות מאינשהוא שיגיעו למלותו, המקום עצמו
כמעט וריק לגמרי, למרות השאיפה האופטימית למלא מסעדה בארץ
כשלנו באמצע השבוע, אך עדיין השעה היא שעת בוקר יחסית מוקדמת,
המלצרית שנראית כאילו התעוררה לפני 2.5 דקות בדיוק מסתובבת
טרוטת עיניים מנסה לנקות שולחן, אך משום מה המטלית לא מפסיקה
ליפול לה
מהידיים.
מטוס עובר בשמיים, עושה מספיק רעש שאם בתור תייר הייתי מגיע
לארץ שכזו לא הייתי נשאר פה מספיק זמן כדי להבין שיכול להיות
פה גם פינות של מרווחי זמן ללא רעש, אך גם בצפייה מאומצת במה
שקורה לו כאן מול העיניים שלי, הים שספק רוצה לסעור ולגעוש
וספק להיות שקט ולשטוף את הרגשות הכבדים שיש לי בבוקר לגבי כמה
כסף כבר נשאר בחשבון בנק שהולך ומידלדל לו מיום ליום.
אני מתיישב לי בשורה הראשונה, המלצרית ניגשת, נראית כמתאמצת
לחייך אך זה לא הולך לה כל כך, נראה יותר כמאמץ של חציל
להתיישב עם מציאות של בוקר, אך חיוך היא מקבלת בחזרה, כוונות
הרי אני לא נותן בחזרה סתם, חיוך, גם שהוא לא אמיתי וכנה, יכול
להיות מזויף, במיוחד במקום כמו בית קפה, שבו עובדים על יחסי תן
וקח, תני לי מה שארצה ואני אתן את הכסף ביד.
מבקש קפה הפוך וממתין, אנשים הולכים ושבים בטיילת שמול עיני,
זוג מחזיק ידיים ומטייל עם כלב, אדם באימונית רוכב על אופניו,
בחורה בטייץ אדום ומפתה אצה רצה לה וילדים שנראה שהבריזו מבית
הספר הולכים וטורפים תוך כדי הליכה בייגלה גדול עם שומשום
שכנראה קנו במאפייה הערבית שנמצאת בתחילת הטיילת.
נראה כאילו אף אחד לא הולך בדיוק לארח לי חברה במקום הזה,
למרות השלווה הרגעית שמקום שכזה נותן לנפש לא נראה כאילו מישהו
הולך להתיישב, אף אחד אפילו לא עובר את הכביש לכיווני, תרגיל
שמתפקשש לו ואפילו הפעם באמת לא התכוונתי.
במקום לשחק אותה גשש בלש ולעקוב אחרי זוג אנשים שיבואו
ויתיישבו כך לידי, אני נראה כנטע זר, תקוע לי במרכז הטיילת
שבעצם במקום לבחון אחרים מהצד הפכתי להיות הנבחן.
עוברי אורח נועצים מבט, המלצרית עוברת ושואלת אם הכול בסדר?
כתשובה מקבלת חיוך וטוב תודה בחזרה, היא נראית כאילו לא ישנה
בלילה יותר מדי, אם בכלל, מסיימת את סידור הבוקר של המקום,
מכינה לעצמה קפה ולוקחת קרואסון חם שמוצב שם במדור העוגות
שנועד למשוך את העיניים של הלקוחות שכן יש להם סכומים
האבסורדיים של 100 שקל מחיר מבצע מיוחד לקפה ,עוגה ועיתון.
ישראל, כמעט 2004, הכול יקר ולא מרוויחים יותר מדי כסף כדי
לכסות לפחות את ההוצאות, חודשיים אחורה המלצרית הזו היא בעצם
אני, קם לי כל יום בבוקר לעבוד על חוף הים, סוחב כיסאות על הגב
ומזיע בשמש החמה, מה סטודנט ממוצע צריך לעשות בבוקר רק כדי
לחיות כמו בן אדם, לא לישון, לעבוד כמו חמור, וכל זה אך ורק
כדי לא להודות בפני עצמי שאני מרוויח רק משכורת מינימום ועובד
כל יום משעה שמונה עד
חמש, ככה אני עובד שנים-עשר שעות ביממה אבל מרוויח משכורת
גבוהה לשעה, מה לא נעשה כדי לברוח מהמינימום, שום דבר הרי לא
בטוח שיעזור, למלצר אי אפשר כל החיים, ולקחת להורים כסף הרי
הפסקנו בגיל 17 בערך, אז הפיתרון הכי ריאלי שמתבקש מהמצב, זה
להפסיק לדאוג, להפסיק לחשוב, ולהתחיל לבזבז את הכסף שאין, רק
ככה החיוך המזויף הופך להיות אמיתי עם כוס קפה,
עוגה ועיתון במאה שקל. |