הדרך אליך נראית ארוכה כל כך.
מותירה לי זמן לפרוש את מחשבותיי, המרפרפות מאחת לשנייה כפרפר
המעופף מפרח אחד למשנהו.
אני יושבת באוטובוס, מביטה מבעד לזגוגית, מביטה ולא מביטה.
מרימה מעט את החלון, מניחה לרוח לחדור מבעד לחריץ, ואולי לאסוף
איתה את תחושת העצבות שאחזה בי בבוקר, ולא הרפתה עד עכשיו.

חלפו כמעט שנתיים מאז הפעם האחרונה שדיברנו.
אני זוכרת, שכבנו על הדשא, ואתה אמרת לאחר שתיקה רועמת של
כמחצית השעה, ש"תמיד מרגישים בחסרונו של מישהו רק כשהוא
איננו."
לא בכדי אמרת זאת. כנראה חשבת שאני מקבלת אותך כמובן מאליו.
התעצבנתי קצת. תמיד שנאתי את כל אמרות השפר הללו.
"פתאום... כשמישהו חסר... אז מבינים." הוספת בקול מהורהר.
אני מבינה עכשיו - אתה חסר לי.

המשכתי להביט מבעד לחלון. מבטי נעצר על דוכן פרחים בצד הדרך,
ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה לבוא אליך בידיים ריקות.
לחצתי בזריזות על הכפתור האדום שמסמל לנהג לעצור, וירדתי בתחנה
הקרובה.
ניסיתי להדחיק את העובדה שעצרתי שם גם - ובעיקר - על מנת
להעניק לעצמי שהות נוספת לפני הפגישה הבלתי נמנעת.
"את יודעת", היית מנסה לנתב את דרכי בחיים, "כשאת דוחה דברים
הם לא מתפוגגים באוויר. הם רק נמצאים שם, ומחכים לך."
ואני רק הייתי מחייכת ומתבלת את הרצינות שדבקה בך בהלצה - "למה
לדחות למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים?"

קניתי לך זר ענק של פרחים.
"רואים שאת מאוד אוהבת את מי שיקבל אותם.", אמר המוכר בחיוך.
"אתה לא יודע כמה." עניתי, משפילה את ראשי שלא יחשוב אותי
לתמהונית, המתחילה לבכות סתם כך.

לקחו לי כמה דקות של הליכה, אך לבסוף הגעתי לכניסה.
פילסתי את דרכי דרך השביל, השביל שראיתי בפעם האחרונה לפני
כמעט שנתיים.
והנה, הנה אתה.

התכופפתי, הנחתי את הפרחים, ליטפתי את השיש הקר.
וכמה שרציתי עכשיו שתחבקני. ואיך תוכל?