"כמה זה כואב", היא לוגמת עוד לגימה מהקפה המהביל של הבוקר,
פותחת את פיה ומחפשת את המילים שימשיכו את המשפט, אך ללא
הצלחה. המילים שלה נשארות תלויות באוויר ללא מענה, הדמעות
תלויות על ריסיה הארוכים. ממילא לא דיברה לאף אחד, סתם ניסתה
להוציא את העצב במילים.
אתמול בלילה הוא היה אצלה. הוא בא פתאום, בלי הזמנה. דפיקה
בדלת באמצע ערב גשום. היא לא צפתה את זה. בטרנינג הדהוי שלו
פתחה את הדלת, ומשראתה שזה הוא הרגישה סומק של מבוכה פושה
בלחייה. הוא רואה שהיא לובשת את הטרנינג שלו. עדיין. במהרה
התעשתה, חייכה אליו חיוך רפה והזמינה אותו לשבת. אחרי הכל, זה
נגמר די יפה ביניהם. בסך הכל היא התפרקה קצת. התמוטטה נפשית,
לא ביג דיל, העיקר שהם לא רבו. העיקר שהוא לא שנא. העיקר שהוא
זה שעזב בסופו של דבר, והיא לא הייתה צריכה לשחות בים של רגשות
אשם. לכן, כשבא אליה, לא היה ספק בכך שיש להושיבו... גם ככה לא
חיכה להזמנה כדי לבוא, אז מה זה כבר לשבת?
"מה שלומך?" הוא שאל. איזו מן שאלה. מה הוא רוצה שהיא תגיד?
נפלא? לפני סוף השאלה דמעות החלו מלחלחות את עיניה, ותוך שניות
אחדות הסכר נפרץ והיא פרצה בבכי תמרורים. תחילה קיללה עצמה על
שבכתה כך מולו. אחר כך סיפרה את האמת, בחיוך מריר, על כל רגעי
השיגעון. הדיכאון. "דיכאון זו מילה גדולה" הוא אמר לה. "לא כמו
ההרגשה" ענתה לו, צוחקת. בוכה. "יום אחרי שהלכת כמעט מתתי
בתאונת דרכים. איזה אידיוט חתך אותי, ואני רק חשבתי מה היה אם
הייתי בבית חולים, מי היה מבקר אותי, או יותר מזה - מי היה
באמת עצוב אם הייתי..." כאן חנקו אותה הדמעות והיא לא יכלה
להמשיך. לקחה טישיו ורוד, קינחה את אפה והוסיפה לערימת הניירות
שמילאה כבר את פח האשפה הקטן עד גדותיו. הוא הביט בה במבט כמעט
חסר הבעה. הוא אהב אותה, מאד. אבל הוא לא ידע מאיפה לאכול את
העצב הזה. הניח יד על כתפה. הם כבר לא ביחד, הוא לא יכול לנגב
לה את הדמעות, חשב לעצמו, כי אז היא תדע שהוא מתגעגע. היא
הסתכלה עליו, כמו מתחננת שיגיד משהו, שיחבק. הוא רצה כל כך
לחבק ובמקום זה, שוב, נפלט לו המשפט הרגיל, המשפט ששנאה כל כך,
ששיגע אותה - "אין לי מה להגיד לך". הוא פוחד מעצמו, היא ספק
חשבה ספק ידעה, הוא אפילו לא מבין את זה.
"את צריכה לעשות משהו עם זה" פלט במבוכה לאחר שתיקה ארוכה. היא
צחקה קצרות, אחר כך הגיע פרץ בכי נוסף שהבהיל אותו ממש. תוך
כדי דמעות החלה מדברת. "הכדורים האלה, שתמיד מדברים עליהם..."
אמרה בנימה אירונית "הם אפילו לא צבעוניים. כדורים של משוגעים,
אבל לבנים לגמרי. ואתה יודע מה? הם גם לא כל כך משמחים, סתם
גורמים לעוד סיוטים וחרדות. קמתי השבוע באמצע הלילה מזיעה, עם
דופק 120, הלכתי בהיסטריה לרופא, אבל הוא רק חייך ואמר שזה
רגיל. אם זה יימשך, הוא אמר, אני אוריד את המינון. מעצבן. איחל
לי בהצלחה באמפתיה מזוייפת. דיכאון... תמיד ידעת, לא? אתה
מופתע? המילה גדולה? עצב... כמה עצב, אתה לא יודע, ואני רק
צריכה את החיבוק הזה ש..." כאן היא הסתכלה עליו. נהרות בעיניה.
מיד השפילה מבטה. הוא חיבק אותה. "החיבוק שיישאר" חשבה לעצמה,
אך לא העלתה מחשבה זו על שפתיה מפחד שירפה את חיבוקו. רצתה
לכעוס עליו שנתן לה להגיע למצב הזה, כי הוא היה איתה והתעלם
מהעצב הזה. העצב שהיא הראתה לו.
"מה כדורים עכשיו?" חשב לעצמו. הוא הרגיש מעט אשם, ולא ידע
למה. בלי שאיש מהם התכוון לכך, הם מצאו את עצמם מתנשקים. "לא
כדאי" הוא עצר את הנשיקה, שהייתה לו כמו שיקוי חיים פתאומי.
"את... את מבולבלת. את תפגעי" הוא פחד מעצמו שוב, ולא ידע איך
לנסח את זה. הוא פחד ממנה. נראה היה שמילה לא נכונה תגרום
לנערה שמולו להיסדק ולהישבר בקול נפץ. היא שוב חייכה לו את
החיוך הפסיכי. זה שתמימות ועצב נסוכים בו, שזורים זה בזה. כל
כך ברור שהכל מלא עצב והיא - מחייכת. מחייכת כי ככה כיף לה
פתאום. הוא לא עמד בזה. בדממה הוא קם, חיבק אותה שניות ארוכות,
כמו מנסה לסוכך עליה באחרונה מפני סכנה. "תהיי חזקה." אמר לה.
"אני אלך עכשיו". היא הביטה בו, הדמעות עוד לא יבשו
בעיניה."אני מבינה" אמרה לו, "אתה צודק. לא כדאי עכשיו." היא
רצתה לצרוח, אבל נמאס לה להראות לו את השיגעונות שלה, והחליטה
הפעם להציג חזות נורמלית לשם שינוי. ממילא כל מה שקורה כאן
הזוי ומעורפל, חשבה, ואם תהיה נורמלית בכאילו, זה לא ייראה לו
חריג. היא צדקה. הוא אפילו לא שם לב.
"אז תשמרי על עצמך" אמר. היא חייכה אליו. "בוודאי" ענתה, מקווה
שיוכל לשמוע את הציניות בקולה, אך מאחר והיא לא הייתה מתורגלת
בציניות, והוא לא היה מתורגל ביחסי אנוש, המילה חלפה לה מבלי
שקיבלה את תשומת הלב הראויה.
היא הביטה בגבו המתרחק. נכנסה הביתה. שמעה את מנוע המכונית
(איזה רעש איום זה היה פתאום), ואחר כך את הרעש ההולך ומתרחק
שלה. כל הלילה הקיאה את נשמתה, שונאת את עצמה על שלא מצליחה
לעכל אפילו רבע תפוח אחרי פגישות שכאלה. "גם כן כדורים נגד
דיכאון" אמרה כשזרקה את חבילת הכדורים הלבנים וירקה עליה.
בשלוש לפנות בוקר נרדמה ללילה מלא סיוטים. הבוקר בשמונה היא
קמה עם דמעות בעיניים, לשנייה תהתה אם חלמה את כל מאורעות
הלילה האחרון.
היא יושבת ולוגמת לאיטה את קפה הבוקר המהביל. וודאי תקיא אותו
אחר כך. צר לה שככה היא לא תצליח לשמור על עצמה, והרי זה כל מה
שביקש. "כמה זה כואב..." היא פולטת לחלל החדר הריק, ולא מצליחה
למצוא מילים שישלימו את משפטה. תמיד כואב.