קול מנוע המכונית נשמע בקושי מבעד לחלונות הסגורים.
היא ישבה בתוך המכונית, הדליקה את החימום וצפתה בשקיעה המוקדמת
של החורף.
צבעי הכתום והוורוד הזכירו לה זמנים טובים יותר, זמנים שבה
יכלה לפטור את עצמה ממחשבות כאלו, טורדניות, מכאיבות.
היא הסיעה את הכסא מעט, נשענה אחורה והדליקה סיגריה. נזכרה
שהאוטו סגור וזרקה אותה מבעד לדלת המכונית שנטרקה מיד לאחר
מכן.
אין אנשים... חשבה. כמה שקט. מחריד, השקט הזה. לא זה שבחוץ,
זה שבפנים.
הקול שהפסיק לצעוק, לבכות, לספר לעצמו כמה מסכן ואומלל הוא,
שתיקתו הפחידה אותה יותר מכל.
היא כיבתה את המנוע, יצאה החוצה, הדליקה את הסיגריה והתיישבה
על מכסה המנוע בקור המקפיא, מענישה את עצמה.
מקפיאה את גופה בכח, מרגישה את הסיפוק העז שבלהכאיב לעצמה,
להעניש את עצמה על ההתעלמות; על האפאתיות שאפשרה לה לשכוח,
אפילו לרגע.
גופה הלך והתקרר, הסיגריה מזמן נשמטה לקרקע בעוד היא סובלת...
בוכה, צורחת, קוברת את ציפורניה בכפות-ידיה ומתחננת אל בורא
עולם, אל האכזר,
שיקח את הסבל הזה, את היום הזה, את השעה הזו ממנה.
היא נפלה על ברכיה והחלה צורחת לחלל האוויר.
את כל מה שרצתה להגיד, את כל מה שצריכה היתה להגיד.
-"אני אזיין אותך! אני ארצח אותך!"
קולה הלך והפך ללחישה.
-"חכה. פשוט חכה. חכה. רק תחכה לי. תחכה. בבקשה..."
קולה נדם והיא צנחה על ידיה, מתרוממת שוב באופן כמעט מיידי
כאשר הרגישה את צריבת-הקור על הפצעים הטריים בידיה, מתחרטת
ונועצת את ידיה חזרה בשלג.
היא חזרה לעצמה כעבור מספר דקות, ידיה כחולות והיא רועדת.
היא התרוממה, נכנסה לאוטו, סגרה את הדלת והפעילה את החימום.
היא הוציאה סיגריה נוספת, וגם אותה זרקה מחוץ לאוטו אחרי מחשבה
קצרה.
אני לא אשמה, אמרה לעצמה.
אני לא אשמה. פשוט לא נלחמתי... פשוט לא נלחמתי... |