היא עמדה בראש המדרגות. שערה השחור היה אסוף אחורה, כך שעיניה
הכחולות - כמעט שקופות - היו גלויות לעולם, בלי מסתור. בעיניים
סקרניות היא בחנה את קהל הנשף. היו נשים וגברים מכל העולם.
השמלות היו אדומות, ירוקות, צהובות ועם הגברים בחליפותיהם
השחורות, כמעט היה נראה שגן פרחים התעורר לחיים ורקד בעזרת
הרוח, מתנועע בעדינות לקול מוזיקה.
שמלתה הלבנה הייתה עדינה וכשירדה במדרגות הייתה יכולה לשמוע את
רשרוש החצאית. היא נראתה כמו פיה, גבוהה ותמירה, לבן עם שחור.
יפהפייה.
האולם היה מלא ברקדנים ורקדניות, כולם צוחקים ומחייכים
ומתנועעים להמיות התזמורת.
נשים וגברים מכובדים בכל מקום, כניסה צרה לחדר מסב גדול, בו
ישבו הגברים והנשים שלא רקדו ודיברו. חיזורים לאור הנרות, כאשר
הלילה כבר עטף מזמן את בית ההילולה.
היא הפנתה את מבטה ימינה ושמאלה, מחפשת פרצוף מוכר. אבל כל
האנשים היו זרים, זרים חייכנים ומאושרים. היא הצטרפה לשיחות
והתקבלה בחמימות, באהבה וחיבוקים של חברים חדשים, כולם להוטים
לשמוע עליה ולדבר איתה.
הלילה היה מלא בהיכרויות, בבדיחות וצחוקים וסודות מתוקים
שהועברו בין כוסות היין.
ידיה נושקו וזרועותיה חיבקו ולמרות האושר שהתפשט מחיוכה
ועיניה, היא המשיכה לחפש ברחבי היכל הריקודים הגדול. הרקדנים
היו נבלעים בהמולה ועדיין, בכל פעם שהתזמורת דומה הייתה שבחרה
מנגינה, ההמולה הייתה נחצית וגלי הרקדנים היו זזים בהתאמה
מושלמת.
כל הלילה היא הסתכלה על הרקדנים. הרקדניות. שמלתה הלבנה
התנופפה עם תנועותיה, ידיה העדינות המתינו שמישהו ייקח אותן
ונעליה החדשות צייתו לכל תנועה, בציפייה שיילקחו לרחבת
הריקודים כל רגע. היא הייתה מתרוממת, מסתכלת, אולם אך אחד לא
הציעה לה לרקוד. אז היא ישבה. צחקה עם חברות חדשות, התבדחה עם
מחזרים. אבל ישבה.
השעות עברו במהירות ושמלתה החלה להתקמט, עייפה מהצורך להיות
ישרה ומצוחצחת.
ידיה כבר התקמטו מכל הנשיקות של גברים שבאו ונעלמו בהרף עין.
ונעליה הכאיבו לרגליה ופצעו, זועמות על כך שלא שמשו לשום דבר.
כועסות על הכסא.
היא הרגיעה אותן והמשיכה לחייך, המשיכה לצחוק, להיראות רק קצת
רחוקה, להסתכל על הרקדנים והרקדניות. נראה היה שרקדו כל הלילה
בלי להפסיק, שגופם היה מחובר למוזיקה בחוט בלתי נראה וכל עוד
המוזיקה התנגנה מעל לראשם, היו ממשיכים לרקוד.
עוד שיר, עוד ואלס, ואפילו שיערה האסוף החל למרוד ולהפיל
קצוות. לכעוס.
ולפתע, כשהייתה מוקפת בחברויות חדשות, כשהכול נראה אבוד, היא
הבחינה בו.
הוא לבש חליפה מכובדת, כמו שאר הגברים, אבל בעיניו בלט משהו.
כמו מעיניה. הוא עמד ליד גברים, חייך וצחק, אבל גם נראה היה
שהוא מחפש משהו. מישהו.
אישה לחשה משהו לאוזנו, אך מבטו סקר את החדר. ולפתע הוא הגיע
אליה. במבט עדין. הוא הסתכל עליה. ולפני שידעה מה קורה, הוא
התקדם לעברה בנחישות. אנשים התנועעו בזמן, כאילו שיד נסתרת
מזיזה אותם ממסלולו, עוזרת לו להגיע, להגיע אליה.
הוא הגיע אליה וחייך. ללא מילים, הוא הושיט את ידו. בצורה כה
אבירית. כה מרשימה.
היא נענתה והושיטה לו את ידה והיא קמה ממקומה והם צעדו לרחבה.
השיער נאסף מחדש, הידיים היו עדינות אך יציבות, הרגליים קלות
והנעליים נוחות והשמלה רשרשה בדיוק ברגעים הנוחים.

התזמורת החלה לנגן את הדנובה הכחולה ודומה היה שהאנשים בחדר
ליד נדמו וכל העולם השתתק, כל השמלות והצחוקים, וכל מה שהיה
אפשר לשמוע זה את התזמורת באיחוד מושלם ולראות את תנועות
הפרחים המרקדים.

הוא אחז בידה עם ידו היציבה ובחיוך סחף אותה לריקוד. כל תנועה
הייתה מושלמת, כל תזוזה, וכשהתזמורת החלה להיסחף עם המנגינה,
דומה היה שהטבע עצמו היה באמצע יצירת מופת, עולם חדש ומלא
השראה, יופי ודממה, והם היו רק חלק קטן ממשהו ענק ומושלם. היא
נסחפה בידיו ואפילו תרועת החצוצרות לא הבהילה אותה, כל כך
בטוחה ונחושה. כל כך שלווה ומאושרת. ככל שהכלים התלהטו,
שהצעדים נעשו יותר סוחפים, כך היא הסתכלה יותר עמוק לתוך
עיניו, כך חיוכה התרחב, כך שמחתה גברה. היא חשה את ליבה הולם
בחזה והייתה בטוחה שלולא גם היא נשבתה בצלילי התזמורת, הייתה
נופלת מרגליה.
האידיליה אחזה בה והיא חשה כאילו שהם רוקדים לבד, באמצע היער,
רק שניהם קיימים ועוד רגע והם מתחילים לעוף לעבר התקרה, לעבר
השמיים, לעבר הלא נודע. הצלילים החמירו, אבל ידו הייתה חזקה
ויציבה והיא הרגישה מאושרת ומאוהבת והייתה יכולה לדמיין את
שארית חייה בזרועותיו של הנסיך החסון שלה, הזר שהציל את הערב,
הערב שהיא תזכור למשך כל כך הרבה שנים, כשתספר לילדיה איך
אביהם סחף אותה מעל רגליה.
הערב בו היא ניצלה.
היא התפללה שתוכל לעצור את הרגע כמו שהוא, שיקפא כמו בכדור
שלג, שלנצח הם יהיו משולבים, זה בזרועות זו, קפואים ברגע, אוצר
של ילד שיוכל בכל רגע לנער אותם ולהוריד עליהם שלג, להתענג על
האושר שלהם. החיים ימשיכו מסביבם, אך הם יהיו מאושרים לנצח.

רק הם והדנובה הכחולה.

הוא סובב אותה והיא הרגישה שליבה עומד להתפקע מאושר, ביחד עם
התזמורת, ולפתע, המנגינה הסתיימה. הפרחים עזבו את מיקומם
המושלם וחזרו לאי סדר והיא הרגישה את ידיו עוזבות אותה. היא
ניסתה לאחוז בו, אך הוא נבלע על ידי ההמון. בבעתה היא נלחמה
נגד הזרם וניסתה לעקוב אחר צעדיו, למצוא אותו. האולם, שעד
לאותו הרגע היה מעין יער בודד, כרגע הפך לג'ונגל, מלא חיות פרא
זועמות ומפחידות והיא רצתה לצרוח לעזרתו, אבל לא ידעה את שמו.
היא נמעכה והתכווצה, כל פעם מנסה לראות שריד מידו שקורא לה
אליו, שמנסה להחזיר את האבידה.
ולפתע, הקהל נפער והיא ראתה אותו... נושק לאישה אחרת. הוא שוב
הפנה את מבטו וראה אותה ובחיוך קרא לה להתקרב והיא קפאה
במקומה, רצתה להיעלם. לפתע הוא עמד לצידה, אחז בידה והציג לה
את אשתו. אשתו חייכה והודתה לה שרקדה איתו, כיוון שרגליה כאבו.
שמלתה של אשתו לא הייתה כה לבנה וכה יפה. היא הייתה... רגילה.
פחות לבנה משלה. פחות נוצצת. והיא לא רשרשה כאשר היה צריך.
נעליה שהסתתרו היטב היו קצת בלויות וציפורניה לא היו לגמרי
מסודרות. והוא חיבק את אשתו עם חיוך מרוח על פניו, מאושר
לחלוטין, לא שם לב לפגמים שכה צרבו את עיניה.
היא נעה אחורה ונבלעה בהמון, כמו קודם. הם בקושי שמו לב. והיא
נעלמה, עם שיערה שהתפרע לחלוטין, עם שמלתה הלבנה שהפסיקה לרשרש
כמחאה ועם נעליים שהיו קטנות וצמודות והכאיבו לרגליה.

המוזיקה נסתיימה.

ולכם, הקוראים, יש לי רק בקשה יחידה.

אם מתעקשים אתם להביא ילדים לעולם,
הרחיקו אותם ממעשיות, ממציאות שלא שם.
נסיכים ונסיכות קיימים בסיפורים,
ואילו לי ולכם ישנם חיים אמיתיים.
תודה לגמדים, למכשפה ולאהבות,
אבל "חיו באושר ועושר" לא קיים במציאות.
לילה טוב לפיות, לילה טוב למראה,
אין פה ניסים וכל השאר זה אשליה.