אין דבר יותר מרתק בפשטותו מסיגריה, שהודלקה ונותרה בודדה
במאפרה. כשחוזרים לאחר כמה דקות, ניתן לראות את שובל האפר
העדין מנסה לשמר בכוחות אחרונים את צורת הסיגריה. מעין מצבה
מאולתרת למה שיכול היה להיות בתוכי. איחוד שלא מומש. כמהופנטת
נוגעת בשרידים, שחלקם נדבקים לכריות אצבעותיי. למעוך ולמעוך
ולמעוך. להשמיד. להרוס. מיד מדליקה עוד סיגריה. משוכנעת שלא
תהיה לשווא, אך גם זו מתבזבזת, מנוצלת, מחוללת. קצות אצבעותיי
לובשות גוון כהה יותר ויותר. גם מתחת לזרם המים החמים שמתפרצים
בריקוד מטורף מהברז הישן, הצבע מתעקש להישאר. לא לעזוב. לא
להרפות. לא לברוח יותר למקום אחר. התחלתי מגרדת, משפשפת, מקלפת
וחודרת. מוחקת כל שריד.כדי לשכנעו להתנתק, הבטחתי לשמרו בתוך
צנצנת מיוחדת. להיזכר בו ולחשוב עליו. תחילה מהסס, ואחר
בביטחון הולך וגובר החל מתפורר. גרגר אחר גרגר. קופסאותיי
התמלאו בצנצנות. הן כעת מונחות במחסן שהקמתי מעצים מחורשת
ילדותי.
עם בואן של סיגריות חדשות, לוחשת אני להן את סיפורו הפשוט של
חיי. הן בוכות איתי ומנחמות אותי על השבילים המבוזבזים, ועל
החום, שלא מרתיע שרידים אחרונים של תקווה.