למה תמיד כולם חייבים לבקר כל מה שאני עושה??? למה??? כל כך
קשה להגיב פעם אחת וזהו? חייבים להגיב כל שנייה שרואים אותי?
קשה לסתום את הפה? חייבים לנתח אותי? כל מהלך שלי כמו במשחק
שחמט? אם אתה לא מנתח ולומד ומבקר את האחר אתה מפסיד? מצטערת
אני לא חייה במשחק! גם ככה החיים שלנו הם רק הצגה... הצגה ולא
יותר. אז למה כל אחד צריך להיות מבקר? למה כל אחד חושב שהוא
יודע יותר טוב מכולם? למה כל אחד חושב שהוא יכול לעשות הכול
יותר טוב? למה? למה כשאכפת לך ממישהו הוא לא רואה? למה כשאכפת
לך ממישהו הוא דוחף אותך רחוק ממנו? למה כשלמישהו אכפת אתה
עושה לו את אותו הדבר בלי לשים לב? למה ברגעים שאתה אומר שאתה
רוצה להיות לבד אלה דווקא הרגעים שהכי היית רוצה מישהו לידך?
מישהו שפשוט יקשיב, מישהו שישב איתך בשקט יחבק וישתוק. מישהו
שיראה שאכפת לו? מישהו שיתמוך בך בשקט. למה הכול חייב להיות כל
כך מסובך? למה שום דבר לא יכול להיות הרבה יותר פשוט? למה
אנחנו חייבים לחקור ולנתח ולפשט כל דבר פשוט ממילא? אנחנו סתם
מסבכים אותו יותר במקום לפשט... למה כל אחד מתלונן כל הזמן? על
כל דבר קטן שאתה עושה לא נכון יש חמישים אנשים שיתנפלו עליך
ויגידו שהם היו עושים את זה יותר טוב אבל בתאכלס הם לא מסוגלים
אפילו לעשות חצי מזה! למה ישר כשרואים אותך משייכים אותך לאיזה
קבוצה ואם אתה לא משוייך אז אתה לא קיים או שאתה סתם מוזר.
ואולי הם בעצם המוזרים? המוזרים שמנתחים הכול וחושבים שהם
יודעים הכול וחושבים שהיו עושים הכול טוב יותר? ואולי הם
המוזרים? אבל הם זה אנחנו... אז זה אומר שגם אנחנו מוזרים?
אולי...