כל יום אותו מסלול. כל יום אותה עבודה. הוא תיאר לעצמו שכך
מרגישות נמלים. הוא אהב להתבונן בהן - שחורות, קטנות, מסודרות,
כמו כתב בשפה שאיננו מכיר, אך מצליח איכשהו לפענח מעט.

הוא עצר והניח את המריצה, מוחה את הזיעה ממצחו בגב ידו. חודש
מאי הוא תמיד הגרוע ביותר. הגוף, אשר אינו מורגל עדיין
בטמפרטורה הגבוהה, מורד, מנסה להתמקח. הוא מצא עצמו מתמודד טוב
יותר עם החודשים החמים ביותר בשנה.

הוא הרים את המריצה והחל שוב לדחוף אותה לכיוון ערמת הזבל.
אסור לו להתעכב. הוא ננזף כבר פעמיים על ידי הקבלן בשבוע
האחרון. השמועות סיפרו שהקבלן מתכוון לפטר כמה פועלים, והוא לא
יכול היה להרשות לעצמו להיות אחד מהם.

הוא התחיל להרגיש את הגיל שלו. הוא תהה כמה שנים יעברו לפני
שיאלץ להפסיק לעבוד ומה יעשה אחר כך, כאשר הופיעה היא וקטעה את
חוט מחשבותיו.

כמו שתי תהלוכות של נמלים הם חצו זו את דרכו של זה. למרות
הבטחתו שלא לתת לשום דבר לעכב אותו עוד הוא נעצר והניח שוב את
המריצה מידו. היא היתה גדולה ומרשימה - בגדיה שחורים, שערה
שחור ומבריק, פסים שחורים תוחמים את עיניה הכהות. חוסר ההתאמה
בינה לבין המקום הכה בו כמו ניחוח עז במיוחד. הוא רצה לשאול
אותה מה היא עושה שם, אך במקום זאת הרים שוב את המריצה והמשיך
בדרכו.

כשחזר עם מטען נוסף, ראה אותה מקרוב יותר. היא עמדה, אובדת
עצות, במרכזו של גל אשפה. הפעם לא יכול היה להתעלם ממנה. "מה
את מחפשת?" שאל.

היא הביטה בו מופתעת. "קרשים," ענתה בביישנות.

אז נזכר. זה היה החג הזה של היהודים. החג עם המדורות.

רק באותו בוקר פרק מטען של עודפי עץ, לא הרחק. כעת הוליך אותה
לשם ללא מילה. היא עקבה אחריו, שקטה אף היא. "כאן," הצביע. היא
נפנתה אליו וחייכה. "שוקרן," אמרה והחלה לנבור בערימת האשפה.

הוא התרחק ממנה, אך לא יכול היה שלא להסתובב ולהביט בה מעמיסה
קרש אחר קרש על ידיה הפרושות. עד שרוקן את המריצה וחזר לדחוף
אותה לכיוונה, הספיקה לאסוף ערימה גדולה של קרשים, אשר החלו
כעת להישמט מידיה. היא הביטה בהם, מיואשת. הוא דחף את המריצה
קדימה במהירות ורץ לעזור לה.

הוא היה מוכרח ללכת, אך לא יכול היה לעזוב אותה שם לבדה. "פה.
שימי פה," אמר והצביע על המריצה הריקה. להפתעתו היא לא זזה.
הוא הרים קרש ארוך עם מסמר חלוד בקצהו והעמיס אותו על המריצה.
היא הביטה בו בעיניים שואלות. שניהם הביטו לעבר המכונית שלה -
מיצובישי כסופה חדשה, דומה מאד לזו של הקבלן שלו. כאשר רב
הקרשים היו על המריצה החל לדחוף אותה קדימה, לעבר המכונית. היא
עקבה אחריו, מחזיקה כמה קרשים ארוכים בידיה. היא הניחה אותם
ליד המריצה ופתחה את תא המטען של המכונית.

הוא לא אפשר לה לעזור לו. שוב ושוב הניד בראשו כאשר הרימה קרש
ולקח אותו מידיה. מה היא עושה כאן? חשב. זו לא עבודה לבחורות.
קשה היה לו להאמין שלבחורה יפה שכמוה אין גבר שיוכל לעשות
עבודות שכאלו במקומה. ובכל זאת היא היתה שם. והיותה שם עורר
אצלו עניין כפי ששום דבר לא עורר אצלו מזה זמן רב.

"שוקרן. שוקרן," היא המשיכה למלמל אחת לכמה זמן. הוא הנהן
וחייך. היה בה משהו שהזכיר לו את בתו הקטנה, אמאל, למרות שבתו
היתה צעירה ממנה בהרבה. ובכל זאת, היה משהו במבט החולמני, משהו
בחיוך התמים, מלא התקווה, שהיה משותף לשתיהן.

"סעיד," שמע פתאום צעקה. "וינאכ? יוסי עם בידאור עליכ."

הוא נבהל, כמעט שמט את הקרשים שעמד להעמיס לתא המטען. הוא תהה
אם נביל יכול לראות אותו. הוא החליט שלא לענות. הוא נפנה בחזרה
אליה ואל הקרשים. בזמן שהסיר מבטו ממנה היא הספיקה להרים את
הקרשים שנותרו וכעת עמדה להעביר אותם למכונית. הוא לא התכוון
לתת לה לעשות דבר שכזה בשום פנים ואופן. הקרשים היו כבדים
ומלוכלכים, והיא היתה כל כך יפה ואצילית. הוא הושיט את ידו
לקחת אותם. ידו פגשה בידה במקרה. היא נרתעה במהירות, אישוניה
מתרחבים, זרועותיה נרפות, משחררות את הקרשים שנפלו על האדמה.

לרגע נשאר ממוסמר למקומו, מביט בה. אולם היא נעה במהירות. מבלי
לאסוף את יתרת הקרשים או לחכות שירים אותם, היא מיהרה לסגור את
דלת תא המטען ולהיכנס למכוניתה.

אבל הקרשים, הוא חשב, לא מצליח למצוא את המילים הנכונות, בעיקר
לא בעברית, לכן נפנף בהם מול מכוניתה המתרחקת, המותירה אחריה
אבק גרוס דק.

"סעיד!" כעת היה נביל ממש מאחוריו. "מין כאנת האי?"

הוא לא השיב. הוא הטה את המריצה על צידה, נפטר מחתיכות עץ
קטנות ומעט לכלוך שנשארו בה, והחל לדחוף אותה שוב לכיוון
הבניין.