אני מסתכלת במראה הקטנה שאני נושאת בתיקי.
כשהסתכלתי בתוך עיניי הופתעתי פתאום לגלות ילדה מפוחדת. מה
שנכון נכון - אני מפחדת. מפחדת שאני לא אמצא את "האחד", מפחדת
שאאבד שוב מישהו שאני אוהבת כמו שאיבדתי את סבתא, בני וניצה,
מפחדת שמרוב שאני דוחה עכשיו מחזרים (שמשום מה צצים בזמן
האחרון כמו פטריות שצצות אחרי הגשם) אני אוותר לבד....
לא רק זה.
האדם שהיה הכי קרוב אלי פתאום השתנה לי מול העיניים, השתנה
והשתנה עד שנעלם, ומפתיע למדי זה שהוא לא חסר לי. אולי זה כי
הוא השתנה כל כך עד כדי כך שכבר לא הכרתי אותו, חדלתי מלהרגיש
אותה.
מה שקורה זה שנראה כאילו יש פה איזה מגמת יציאה מחיי - אולי זה
כי אני השתנתי, והחברה שהייתי בה עד היום כבר לא מתאימה לי.
מישהו אמר לי השבוע שאני כבר לא playfull שהוא מכיר, שאני הרבה
יותר רצינית ושקולה, והוא צודק:
נהייתי יותר רצינית, פחות מתירנית ומאוד חשדנית. בעצם חשדנית
זה לא המילה הנכונה - נהייתי מודעת.
אחרי כל הלמידה, אחרי כל הגדילה, מדוע נותרה ילדה מפוחדת?
אולי אני מפחדת לחשוב שהעולם לא ורוד ואמיתי כמו שאני רואה,
יותר נכון לומר מפנטזת, אותו, שהרבה אנשים הם צבועים
ומניפולטיבים, אולי אני פשוט מסרבת לחשוב שאפשר לשנוא אדם על
לא עוול בכפו, אולי אני מפחדת להיות קרה כזאת, ואולי אני פשוט
נאיבית.
בסוף כל המחשבות והמסקנות הבטתי שוב במראה, ועדיין ראיתי
ילדה מפוחדת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.