סנדלים אדומות זרוקות על רצפת האבן. היא יושבת בנחת על הספסל,
מוצצת סוכריה על מקל ומביטה בשמש היורדת אט אט.
זה המקום שלה. היא באה לפה כשמעצבנים אותה והיא צריכה לבכות.
אף אחד לא יושב פה אף פעם, היא יודעת שכאן תמיד תוכל להיות
לבד.
היא מוציאה מהתיק את היומן שלה ועט כחול. חושבת במה להתחיל
ולבסוף מחליטה שלא בא לה ואין לה כח לעשות סדר במחשבות. היא
עושה מהסוודר שלה כרית ומניחה אותו רחוק על ספסל האבן הלבנה.
נשכבת אחורה וסוגרת עיניים. מרגישה את הלב שלה פועם ואת הדם
עובר בעורקים ובורידים. הלוך ושוב, הלוך ושוב...
היא מחליטה בנחישות שהיום דווקא היה טוב. שום דבר רע לא קרה,
אלוה-ים יודע כמה שזה נדיר.
כאן, במקום שלה, בגג של הבניין הציבורי, מול השקיעה, היא
מתיישבת וצוחקת. צחוק חופשי ומאושר. היא משחררת את עצמה, את
השרירים, הגידים, העצמות וכל מה שמחזיק לה את הגוף במקום. כמה
נעים לה להיות ככה, עם עצמה. לבד ולא בודדה.
קמה ורוקדת על המשטח החם, נעה במעגלים גדולים. כשהיא מתעייפת,
היא חוזרת לספסל, זורקת את המקל של הסוכריה לתיק ופותחת שוב את
היומן. עכשיו היא רצינית. מדפדפת בדפי עברה, מתכננת את המילים
ומסדרת את המחשבות בשורה. היא פותחת בדף לבן וכותבת את התאריך.
יום אחד נגמר. מחר כבר יום חדש.