מוזר לה לראות איפה היא הייתה היום לולא מה שקרה.
השומרים אוסרים עליה להציץ למטה, אז היא מתגנבת אל המקום
שגילתה לא מזמן, משם אפשר לראות ואף אחד לא מודע לכך שהיא
מסתכלת ויודעת דברים שלא הייתה צריכה לדעת.
היום היא כתבה ביומנה על הבי"ס בו יכלה להיות. מצאה את עצמה
כמה חודשים לפני סיום י"ב - איזה דבר! יש לה חיים טובים, את זה
היא כבר הבינה מזמן. כמה בכתה כשגילתה. מה הייתה נותנת בשביל
לחזור לשם!
עוד רגע תגיע כבר לצבא. כן, הנה היא, לבושה מדים, הולכת בגאווה
ברחוב, עם תרמיל כבד תלוי בקושי על כתפה והיא מלוכלכת ועייפה.
אבא שלה עוצר עכשיו לידה ולוקח ממנה את התרמיל. היא מתיישבת
במושב שליד הנהג ומחייכת לעצמה. ממש כרגע היא חזרה משבוע מפרך.
הייתה באויר רוב הזמן. היא נווטת ועדיין לא מאמינה כמה מזל יש
לה.
היא שומעת את השומרים באים ומתחבאת מאחורי ערימה של בטון,
נשענת לאחור ונזכרת שטיס תמיד היה החלום שלה... וכמה אירוני
הדבר: הנה עכשיו היא באויר ואינה יכולה לרדת. פלאשבקים של
התאונה חוזרים אליה. הרעש כבר נשכח לו, אבל התמונות לא עוזבות
אותה.
היא מציצה לראות אם השומרים כבר עברו. חוזרת למקומה ומביטה שוב
אל החיים שהיו יכולים להיות לה לו רק... |