"אתה נראה בן אדם רגיל, אבל מה מסתתר מתחת לאדישות שלך? אתה כל
כך..." היא לא סיימה את משפטה. קמה מן הספסל והתרחקה בסערת
נפש. חשב לרגע לרוץ אחריה, לומר שהוא מצטער, אך בעודו מתלבט
בכך כבר יצאה מטווח השגתו.
 נותר על הספסל והביט סביבו: היה זה גן קטן בפאתי העיר, שלווה
ירוקה הרחק משאון הכבישים וגורדי השחקים. ספסלים הוצבו בדלילות
על הדשאים בינות לעצים, ועליהם ישבו מספר זוגות, אוחזים ידיים.
מבקרים אחרים טיילו בשלווה, משוחחים בשקט ומדי פעם צחוק עליז
נשמע. גבר עמד וזרק פרורי לחם אל הברבורים אשר שטו באגם. האגם
עצמו היה כחול ורגוע, משרה תחושת שלווה עילית, משתלבת בשיוט
הברבורים הצחים מלובן.

 נסובו מחשבותיו אליה; אל רוחה הסוערת ומזגה ההפכפך. לו רק
ידע להבינה! ככל שניסה להתקרב אליה ולהעניק לה מעצמו, מכוחו,
כן התקשה להתאים לעליות וירידות במצב רוחה. כמו באותו ערב,
שבועיים קודם לכן: רצה לארחה בביתו, ארוחה שקטה לאור נרות.
לאונרד כהן התנגן בפטיפון. כאשר סיים לערוך את השולחן, הניח את
סלט הירקות בינות לפשטידה ולשמן, שמע צלצול בדלת. פתח הדלת,
ונכנסה היא בסערה, סובבת בתזזית עצבנית. החלה לומר שאין ברצונה
התחייב, שהוא מחפש דברים שאין בה, שרצונה עוד לחיות... מבין?
ניסה לחייך ואמר: בסדר, אבל לא תשבי? הסתכלה בו כאילו אמר דבר
מה נוראי, דבר שידו של אשמדאי בו. כאבן ריחיים אתה על צווארי,
זעקה, כהר נישא... צריכה אני מנוחה ממך! חפזה דרך הדלת, טרקה
אחריה והותירה אותו בדד. כהן שר ברקע: "הי, זו אינה דרך לומר
להתראות..."

 עתה נשא מבטו מן האגם ובהה נכחו, מבחין בזר המתקרב אליו. הלה
הגיע אל ספסלו ושאל בנימוס אם יורשה לו לשבת. מתוך שלא השיב,
הבין הזר כרצונו ונתיישב. הזר היה לבוש בהידור, כבחור שאינו חס
על כספו ודוהר מבילוי למסיבה. בחולצתו השחורה תלה ורד
סגול-אדום, וריחו, ריח חריף של בשלות עד כדי רקב, התסיס את
האוויר.
"ראיתי אותה עוזבת. בעיות, אה? מכיר אני נשים שכאלו, מתעתעות
בגבר הלוך ושוב... לא לי נועדו, אותן בנות אשר נעות מתוקף גחמה
רגעית - 'הב לי זאת!' דורשות הן ללא הפסק - 'קנה לי זאת!'" הזר
גחן וקרב אל פניו, עיניו זוהרות באדום עז, ריחו המבאיש של
הוורד נישא באפו "ביד חזקה אומר אני! תראה לה, אתה הוא השולט,
אתה החזק, וכאשר תרצה כך תעשה!" נתרחק קצת הזר, ושוב יכול היה
לנשום בקלות. משחזר החמצן למוחו והחל לחשוב בבהירות, שוב שמע
את הזר לואט לצידו: "ואולי אין אתה הגבר. אולי אינך יכול לעצור
במאווי אישה..."
החל להסמיק ולגמגם דבר מה אודות עניין שעליו להשלים, קם
בכבדות והתרחק על השביל תחת מבטו של הזר, שעתה נתקררו עיניו
האדומות. ניסה לחמוק ממבט הבוז, חזר והפנה ראשו לאגם.

 לא שהייתה רעה בנפשה, הרהר, אלא שלא הגיעה לכדי מנוחה עם
עצמה. בוודאי תחזור אל חושיה ותרצה שוב לחוש בכוחו סביבה,
בזרועותיו האוהבות עוטפות את גופה החם; ואז תבוא נחמדה
ומתחנחנת, נוגעת במיתרי ליבו כנבל ברוח, והוא, סולח ומוחל,
מקרבה אליו ומרגיעה. כאשר רצתה היו מבלים יפה, כאותה פעם בפארק
השעשועים, יום של חוויות קסומות ומרתקות. באותו ערב נשקה לו
לראשונה, נשיקה של פתיחות מלאה ושל רגשה. בעודו מהרהר הבין
ששוכנת היא בליבו ולא יוכל לעשות דבר בנידון. מתוך הרהורו היה
הולך ומתקרב בשביל אל שפת האגם, ואל האיש שהאכיל את הברבורים.
נעמד לידו ומבלי משים עלתה על פניו הבעה מיוסרת למחצה, משלימה
למחצה.
"רוצה להאכיל את הברבורים?" פנה אליו האיש, מסיטו ממחשבתו.
נתחייך וקיבל מידי האיש מעט פרורי לחם.
"מה שמך?" פנה אליו.
"חיים" נענה "חיים אנוש. הברבורים שמחים לקבל מעט תשומת לב,
מלווה בפרורי לחם. נוהג אני להגיע להגיע כל יום לכאן ולהאכילם;
קשר מיוחד כבר יש בינינו, הגם שלעולם לא יקרבו אל שפת האגם.
רציתי ללטפם, מבין אתה... אך אלה לא יקרבו. נו טוב, בכל זאת
זוהי שעה של רצון טוב, שעה נעימה לכולנו"
האיש חייך אליו והטיל חופן פרורים אל המים. הברבורים נתקרבו
אל המנחה וצווארם החינני נתעקל אל פני המים. הסתכל בהם ורגיעה
פשטה באבריו. נתלכד מבטו בעינו הכחולה והעמוקה של אחד
הברבורים, השליך אליו את הלחם והלה אכלו בשקיקה. לרגע הרגיש
במעין התעלות ואחריה תקווה והבנה ברוכה.