"אני יודעת שחטאתי לך. פשעי רובץ כחיה שחורה על גבי, צפורניה
חורטות בגבי תלמי כאב. דיברתי אל החיה כל הלילה, מנסה לשכנעה,
לפייסה. רק דבר אחד יוכל לפייסה - להפיג את העוול - רק ליבי
השבור יוכל.
דני, כבר אז חשתי בשבר בליבי. כשזרועותיו נגעו בצידי גופי,
בעיני היה קו זויתי ושחור, חוצה את האישונים. אישונים, מילה
מצחיקה. כאילו יש שני אנשים קטנים, אחד בכל עין, מביטים איתך.
אני רואה אותם - האחד הוא עדין ויפה, הוא בכה כשעליתי אל
דורון, ודמעותיו זולגות גם עתה מעין שמאל שלי. השני הוא קשוח
ומכוער, מקלל ומגדף, זועם ומעניש. לא אותך, דני, לא אותך - רק
אותי.
אל תחשוב שפרידה כזו, בתנאים כאלו, היא עונש כלפיך. אתה חייב
להבין. אתה האש בחיי, לפניך היו חיי חיוורים. אני חסרה את
ההתלהבות שלך, את שמחתך. לעולם לא אוכל לעמוד מולך ולהביט
באישונים הירוקים בעיניך. האם גם אצלך אחד בוכה, והאחר מעניש?
נדמה לי שאני יודעת את התשובה. כי גם לדורון לא הייתה נחמה
עבורי. בעיניך יהיה עתה כעס. אבל אפילו את הכעס הזה אני אקבל
בשמחה, אחלה פניו ואפתח דלתי עבורו. כי זה יהיה הכעס שלך.
העונש שלי חייב לבוא ממני. ועל עוון הבגידה יש רק עונש אחד -
אובדן.
אני נוסעת. היום. לא אומר לך לאן - אני מבקשת שלא תחפשני. אסור
לך לבוא אלי יותר. זה עונשי. שלום, ולא להתראות..."

זרקתי את המכתב על הרצפה. לרגע הכל היה שחור, כמו לדחוף ת'ראש
לתוך הקנה של המג"ח. ידעתי שבכל רגע תבוא ההתפוצצות. התחילו לי
דפיקות בראש, בום-בום-בום, קפצתי על המכתב, מקלל ובועט. בת
זונה מטומטמת, צעקתי, בת זונה מחורבנת, כלבה מזדיינת. ג'יאנה,
יא דפוקה, שרמוטה פותחת. הורדתי ת'ראש בדלת, כשירדתי במדרגות
שלוש קומות, נזל לי דם לעין ממלא הכל ומפריע לי לראות ת'כביש.
מאה, מאה עשרים, מאה ארבעים. יותר עדיף לך שלא תעלמי, ג'יאנה.
כעס, כתבת לי. אני אראה לך כעס. כשאני אגמור על הצורה של
הדורון שלך, תצטרכי להזדיין איתו בחושך. או בארון.
הדירה ביחזקאל ארבע אחד. אני דופק על הדלת, משוגע, לא רואה
בעין אחת, אבל ביד שלי יש עכשיו בוער הברטה 9 מ"מ שדוד שלי,
סמי, הביא מאמריקה בקיץ. בום-בום, שוב יש לי דפיקות בראש, מכות
בדלת, פרצוף חתיכי פותח ת'דלת, אני מוריד לו משתיק בפרצוף. הוא
נמרח לקיר ואני מוריד אותו בבום-בום לרצפה. האדום שלו על הקיר
כמו יין הבדלה בפסח, ואני נרגע לאט. הנשימה מסתדרת לי.
אין לי עכשיו לאן ללכת, רק לברוח. אולי סמי ייקח אותי לעבודה
אצלו, בקאזינוים באמריקה. אבל ג'יאנה, אני רוצה שהיא תדע. תדע
מה הבגידה האחת שלה עשתה. איזה עונש מגיע לה, על זה שאין לה
כבוד, ואין לה נאמנות. כי זה, זה בלתי נסלח. אז הנה, כתבתי לכם
הכל.

נחרתי בבוז. הבעייה עם העבריינים הערסים האלה היא הטמטום שלהם.
בפתק שהוא השאיר אחריו הוא מסביר הכל, רק לא למה הוא חיסל את
סשה קירובסקי, שגר בדירה ב'2, ולא את דורון אשכנזי, מ-ג'2.
לפחות בבית הוא לא טעה.
חוקר מקרי המוות חצה את הרצפה, נזהר לא לדרוך בשלולית הדם, בה
צפו באיטיות חלקי עצם לבנים. "הוא מת כ-5 שעות" פנה אלי.
הנהנתי בעייפות. אני אצטרך להזדרז ולרדוף אחרי הדני הזה. אולי
כדאי להתחיל בלמצוא את ג'יאנה. נדמה לי ששם כמו שלה אין הרבה
בחורות.
זה רצח שגרתי עבורי. לא יותר גרוע מהחיסול של מרקו מהנגריה
לפני שבועיים. למרקו היתה הכנסה שנייה מהעצים - הוא היה חותך
חללים לרגליים של שולחנות, ודוחף פנימה שקיות הרואין. את
השולחנות שלח לניו-יורק, ושם קיבל בן-דוד שלו את המשלוח והעביר
את הסמים לידים של המאפיה, שולח ירוקים חזרה הביתה. אבל מרקו
התחיל לאחר, אז המאפיה דאגה שיעשו לו חלל בבטן, ובן-דוד שלו
חזר ארצה, לנהל את הנגרייה.
כמו אצל מרקו, גם קירובסקי חילק את אברי גופו בין הקיר לרצפה.
אבל במקום המעיים של מרקו, שהיו תלויים לייבוש עם מדפים מצופים
לכה, היתה הבטן של סשה שלמה, והמוח שלו היה זה שצייר
אקספרסיוניזם סוריאליסטי על הקיר. נדמה לי שעין שמאל היתה
השמש.
אין לי כוח לעבודה הזו יותר. אני מתרגש רק מהאדישות שלי מול
מראות שאני יודע, עמוק בפנים, שהם מעוותים ונוראים. האבחנה
לגבי הפשע כבר לא ברורה לי, לא כפי שידעתי כאשר הייתי שוטר
צעיר. עכשיו אני חוקר זקן, זקן, זקן. דני יכול לברוח לעזאזל
מצידי. הוא יורד מהארץ, וגם אני רוצה לרדת מפה. נמאס לי
מגופות, נמאס לי מגנבים מטומטמים, נמאס לי להתעורר בלילה
ולבכות. נמאס לי לכעוס על הממשלה. נמאס לחיות על המוות שמציף
אותי.
מירו מסתכל עלי קצת משונה. "המפקד, מתחילים עם הבחורה, לא? אם
נמהר, בטוח נתפוס את המניק שעשה את זה לפני שיברח לארה"ב." כן,
מירו, בטח. אתה שוטר צעיר ומבטיח, ואני אעשה לך מה שעשה פקד
אוחנה לי, אני אלמד אותך מה זו העייפות שאתה רואה בי עכשיו.
אולי תחליף אותי כשאפרוש, להסתכל באנשים שקשיון המוות אחז בם.
אני אלמד אותך, עד שתשנא את עצמך. יסלח לי האלוהים. "

הפסקתי לקרוא את הרומן הבלשי החדש של מיכאל אגמון. אני אוהב את
הסגנון שלו - מהיר, דינמי, עם אלימות ציורית ומושכת. ב"פשע תחת
פשע", התיאור של חיי העבריינים התל-אביביים היה כל כך מרתק,
שנשארתי ער כל הלילה ולמחרת רציתי לנסוע ל"קפה ברזיל", בו
נפגשים גיבורי הספר כדי 'לסגור עניינים'. לא נסעתי בסוף, בגלל
המבחן על תקופת ארבעת הקיסרים, אבל רציתי.
דווקא הספר החדש קצת כבד לטעמי. יותר מדי הרהורים כבדים על
החטא ועונשו. זה פשע שלמישהו יש כל כך הרבה כישרון, אם הוא לא
משתמש בו כמו שצריך. לא שצריך להוציא אותו להורג או משהו...
זהו, אני חייב ללכת לישון. המרצה להיסטוריה של תקופת רומי
(ב'), פרופסור מיכאלה דינור, עושה בושות למי שמאחר להרצאות
שלה, כאילו הוא שחט לפחות שישה מיליון איש. אז ביי, תמי,
ונתראה בסופשבוע.
שלך
תום.