כמו בכל בוקר, דהר אליוט על סוסו, ליד הגשר הירוק, בדרכו אל
הכפר. אך הבוקר ייקח אותו סוסו אל מעבר לכפר, להרפתקה נהדרת.
הסוס שאהב, שטיפח מאז שהיה סייח שכול-רגליים ומגושם, ידע כמו
בחוש נסתר מתי להחיש את דהרתו ומתי להאט. הגבר הצעיר היה מלטף
את אוזניו וטופח בחיבה על צווארו בלי משים כמעט, מתוך חיבה
עמוקה וכוח הרגל. הכוכבים כבר שקעו כולם לתוך מרקם העננים
והשמש העולה, והטל נקווה בפלגים קטנים על העלים ביערות ויבולי
החיטה בשדות המלך - אביו. בדהרתו שלח יד והעבירה בין הגבעולים
הזהובים, מגלה את מגעם קר ונפלא מהטל. כמעט שרצה לעצור ולשכב
באמצע השדה, אך לא הייתה לו שהות לזה, לא הבוקר. אביו שלחו
במשימה שנראתה די חשובה - אל בית המלוכה השכן ובידו איגרת אל
המלך. אליוט לא ידע מה תוכן האיגרת, ולא יכול היה לקרוא בה שכן
אביו חתם אותה בחותם שעווה - הנושא את החותם המלכותי. אולי
הזמנה למסיבה.

אליוט היה צעיר - צעיר מאוד אפילו. בן זקונים מתוך שלושה אחים.
הוא ידע שלולא היו אחיו עסוקים במסע צייד במזרח, לא היה מטיל
עליו אביו אפילו את המשימה המזערית ביותר, אך ידיעה זו לא
המעיטה מרגש השמחה והשליחות. הוא ייבצע את המשימה על הצד הטוב
ביותר ויזכה לאמונו הגורף של האב. אך תוכן האיגרת לא דיבר על
מסיבה. למעשה, מסיבה הייתה הדבר האחרון שעליו חשב המלך כשכתב
את האיגרת.

בחצר אביו של אליוט נרקמה בגידה. המלך השכן קיבל מידע כוזב
שהצביע על בגידה אפשרית מצד שכנו - ואביו של אליוט מיהר לחבר
איגרת שתמנע את המלחמה הבלתי-נמנעת. אך לעזוב את חצר המלוכה לא
היה יכול, ולא היה איש אחד בו בטח דיו כדי למסור בידיו את
המכתב. אליוט היה הבחירה היחידה, והסכנה בשליחתו הייתה גדולה.
אך לא הייתה ברירה אחרת.

הממלכה השכנה הייתה גדולה וחזקה בהרבה ומלחמה עימה פירושה
אבדון, ידע המלך. התוצאות ישליכו על תושבי הממלכה כולה, ולא רק
על אלו שאיכלסו את חצר המלכות. הוא קיווה שבנו לא יאכזבו.
טבילת האש הראשונה של אליוט תהיה שליחות זאת - וטבילת אש הגונה
היא תהיה. הוא לא גילה לאליוט את תוכן האגרת, או את משמעות
כשלונו במשימה, כי לא רצה להחדיר בו פחד וספק, וגם חשש שיד
קסומה תגנוב את המידע ממוחו התמים של הנער. "אל תניח לדבר או
איש לעצור אותך, בני, ואל תרד מדרך המלך, הדרך הראשית". הנער
הנהן ופרץ בדהרה קלה, והמלך הביט בבנו המתרחק על גבי סוסו
הצעיר, שמח ובלתי מודע לחשיבותו הפתאומית. לפתע חשב שאולי
ייהרג הנער בידי אנשי-המלך ברגע בו ייכנס לתחום חצר המלכות
השכן ומשימתו תיכשל. הוא לא ידע מה מפחיד אותו יותר: מות בנו
או כשלונו במשימה. וזו הייתה התלבטות נוראה.

אליוט זימזם לעצמו שיר ילדים ישן, כמו שהיה עושה תמיד כשדעתו
נדדה. הוא חצה את הגשר הירוק, ואת שדות החיטה. אחר-כך דהר
לאורך הכפר וכולו ומשם שם פעמיו אל הגשר הכחול - הנמתח מעל נהר
הצפון ומפריד בין הכפר ליער. כשהגיע סוסו למרחק שמיעה מהגשר
הכחול, שמע קול שיר יפהפה. קול נערה. הסוס האט את קצבו ועצר
לגמרי ליד הגשר. הקול שר בשפה שאליוט לא הכיר, שיר שאליוט
מעולם לא שמע. אך הוא הרגיש שזהו גם שיר ילדים עתיק, ומשהו בו
שבה אותו לגמרי. אליוט קפץ מעל גב סוסו, והציץ מעבר לגשר,
האיגרת עוד נתונה בכיס מכנסיו. במים הרדודים לגדת הנהר רחצה
נערה.

שערה היה שחור לגמרי. בזאת הבחין אליוט מיד, שכן שער כהה היה
נדיר בארץ הזאת. עיניה היו מלוכסנות כשקד וחומות ותוויה
חצופים. הוא בהה בה דקות ארוכות, עד שגווע השיר על שפתיה. אז
הסתובבה אליו וחייכה, לא מופתעת בעליל מנוכחותו ולא מסתירה את
עירומה ממנו. כשדיברה לא היה רמז בקולה לשפה המוזרה בה שרה, אף
לא זכר קלוש למבטא. "בוקר טוב", בירכה אותו בעודה רוחצת את
בטנה. אליוט הסמיק לגמרי והסיט את מבטו ממנה. הנערה צחקה.

אזהרת אביו וקול מודאג עלו בו ומחשבותיו נדדו לאגדה ששמע בתור
ילד, על מכשפת העורב המתגוררת ביערות ובאה לרחוץ בנהר לפעמים -
מפתה נערים אל מסתרי העצים מהם איש לא שב - אך כשחזר לסוסו היא
לפתע הייתה שם, לבושה ויבשה וחייכנית, וקו מחשבתו נקטע. אליוט
תהה לרגע כיצד זה אפשרי, אבל המחשבה נמחקה ממוחו באותה המהירות
שצצה. "אליוט", אמרה הנערה, "לא חשבת לעזוב בלעדיי, מה?".
שפתיה מעוקלות בחיוך ממזרי ועיניה בורקות. "כמובן שלא!", מיהר
אליוט להרגיעה. הוא לפתע זכר אותה ואת שליחותו. משהו בקשר
לפרפר. "שנמשיך?", שאלה הנערה, ושניהם כבר היו רכובים על הסוס
שצהל בהפתעה. אליוט כבר לא חשב על איך זה אפשרי, פשוט השיב
ב-"כן" מהיר, ונעץ את עקביו קלות בצלעי הסוס, מזניק אותו
לדהרה.

הנערה ליטפה את אוזני הסוס, וגם אליוט, וידיהם נפגשו. היא
ציחקקה שוב בקול פעמונים רך ואליוט הביט בה והרגיש פתאום שהוא
מאוהב בה, שתמיד אהב אותה. הוא נזכר בגופה המבריק לאור שמש
הבוקר לפני כמה דקות בנהר, ועצם המחשבה הציתה אש בפניו וחלציו
והוא רכן לנשקה. היא השיבה לנשיקתו והסוס גם כן כמו נזכר בה
פתאום, והמשא הזר על גבו כבר לא הציק לו. אליוט לא הבחין
כשסוסו רכב אל מחוץ לדרך המלך - אל שביל צידי המוביל ליערות
המסוכנים. את עצת אביו שכח מזמן.

בתוך היער היה ריח האדמה עשיר וחזק והאוויר היה קר ומלא רחש
יצורים חיים: חרקים זימזמו בין הגזעים, סנאים טיפסו וקיפצו
מענף לענף. הד עבודתו של נקר מרוחק נבלע בקול שירתן של ציפורים
רבות ואיילות עדינות וחששניות הביטו בעיניים גדולות בזוג הרכוב
על הסוס, ממקום מסתורן בין עלי השיחים. אליוט זימזם שיר ילדים
- אך את שירה של הנערה. השפה הייתה לו מובנת כעת. למעשה, זו
הייתה השפה היחידה שידע כעת. הוא היה בדרכו אל ביתו, ולצידו
אישתו הצעירה והיפה. וגם, כפי שבדיוק נזכר, תינוקו שהיא נושאת
ברחמה. הוא ליטף את בטנה והאיץ את סוסו.

הנערה חייכה לעצמה. דמות נאה היא יצרה הפעם, מוצלחת מאוד. דומה
מאוד למראה המקורי, לפני כמה מאות שנים, כשהנהר הזה היה ים
ושדות החיטה היו יערות. והאנשים היו רחוקים מאוד, רחוקים
מספיק. הנער היה מתוק להפליא והיא תמצא לו שימוש טוב. הוא נראה
לה צעיר וטהור לב דיו כדי להשיב לה את אשר אבד לה מזמן: את
כלוב הפרפר. כלוב הפרפר היה תכשיט מיוחד במינו, וכלי-כשף רב
עוצמה. היה זה כלוב ארד זעיר ובתוכו אבן שקופה. בתוך האבן ריחף
לו פרפר זעיר תכול כנפיים. בן אלמוות. עם כלוב הפרפר תוכל
לחולל ניסים גדולים, ידעה המכשפה, אך לא יכלה להשיגו בעצמה. רק
טהור לב אמיתי יוכל לגעת בתכשיט, וכל הנערים שלכדה במאות השנים
שעברו מתו בנסיון, מעטים עברו את שני שלביו של המבחן המשולש.
אולי הוא האחד. עם האבן תוכל להפוך את אשליית נעוריה למציאות -
ועד שיקרה הדבר, היא לא התכוונה לחדול, לא חשוב בכמה חיי-נערים
ישולם המחיר. אך הפעם משהו היה שונה. משהו עמוק בבטנה, בחושיה
הקדמוניים, אמר לה שהוא האחד.

הם הגיעו אל בקתתה בלב היער וישבו שם כמה דקות. במוחו של אליוט
נדמה היה כאילו עברו שבועות ארוכים, ובטנה של אישתו תפחה
ותפחה. היא לא ביקשה מאכלים משונים במהלך הריונה, אבל בוא יום
הלידה, ביקשה ממנו דבר אחד ויחיד: כלי-נוי בשם כלוב הפרפר.
ולבקשה יחידה זו של אישתו האהובה, שעמדה ללדת את בנו בכורו, לא
יכל לסרב. היא הסבירה לו היכן יוכל למצוא את החפץ, ושילחה אותו
לדרכו, פחות מחצי-שעה לאחר שפגש בה לראשונה מתחת לגשר הכחול.
רכוב על סוסו, מצוייד בהנחיות מפורטות למיקום הכלוב, יצא אליוט
לדרכו. כשהתרחק מעט, עטתה המכשפה דמות עורב ועפה אחריו, מענף
לענף, לפקח על מעשיו. הוא התקרב אט אט לגבולו הצפוני של היער,
שם לדברי אשתו נח כלוב הפרפר בתחתית באר אפלה.

כעבור מה שנדמה לו כשעות ארוכות ולמעשה היה פחות משעה קלה,
הגיע אליוט, בעזרתה הלא-מורגשת של מכשפת העורב, אל הבאר.
המכשפה ישבה על ענף לא רחוק, מנקה בעצבנות את נוצותיה וממתינה.
מעכשיו לא תוכל לסייע לנער, ידעה. ליד הבאר הבחין אליוט באיש
זקן. היה זה מכשף הזאב שכלא את הפרפר בכלוב, וכעת הגן על
התכשיט מפני גנבים. הכלי נוצר בטעות, והפרפר מעולם לא היה אמור
להיכלא בתכשיט. מכשף הזאב נענש על טעותו והוא עצמו לא יכל לגעת
או להשתמש בתכשיט, אך בכל זאת לקח על עצמו לוודא שכוחו הרב של
הכלי לא ייפול לידיים הלא-נכונות. הוא ריחם על הפרפר שדן לחיי
נצח בכלא זעיר, והקדיש את חייו למציאת אותו אדם תמים, שיוכל
לאחוז בתכשיט ולשחרר את הפרפר מכלאו. בזווית עינו הבחין מכשף
הזאב במכשפת העורב על הענף, והבין שהנער הוא עוד אחד משליחיה
התמימים, שכנראה עתיד למות עוד מעט. הוא התעצב אך ידע שאין
ברירה. אותו נער יוכל להיות גם מושיעו של הפרפר, ידע, ועל
המבחן להתקיים.

אליוט חשש לרגע מהאדם הזקן - היה בו משהו זאבי במקצת. עיניו
היו צהובות וחדות ומבטו נבון וישיר מאוד. הזקן ביקש מאליוט
שיעזור לו לשאוב מים מן הבאר ומכשפת העורב קיוותה שישכיל לסייע
לזקן שלא כמו רוב הנערים שמיהרו כולם לחזור אל האישה היפה
שהמתינה להם בבקתה וסירבו לסייע לזקן - ולכשלונם בחלק הראשון
של המבחן. אליוט לא חשב פעמיים ומיד הטיל את הדלי אל מעמקי
הבאר והעלה ממנו מים צוננים. הזקן לגם לרוויה, וידע שלמרות
שהחלק הראשון במבחן הושלם בהצלחה - זה עדיין לא אמר דבר, כי
רבים מהנערים סייעו לזקן לשאוב מים. מעטים מאוד שרדו את החלק
השני.

כשסיים הזקן לשתות נזכר אליוט במשימתו. "באתי לחפש את כלוב
הפרפר", אמר אליוט, לא יודע שהוא פותח בטקס מבחן עתיק במשפט
פשוט זה. "הכלוב נח בתחתית הבאר", אמר הזקן, משלים את המשפט
הבא. "אם רצונך בו, טפס מטה והבא אותו". אליוט ירד מהסוס
והפשיל את שרווליו. עיני המכשפה כמעט יצאו מארובותיהן כשרגליו
של הנער הובילו אותו בבטחה בשלבי הסולם המוביל מטה. גם מכשף
הזאב היה המום לראות שהנער לא החליק אל מותו המוקדם. כעת עבר
גם את חלק המבחן השני - אותו עברו רק כתריסר נערים עד כה.
ייתכן ונער זה הוא האחד. כעת נותר רק לראות האם יעלה בידו גם
להשיב את התכשיט ממעמקי הבאר ולא להיתקע שם לנצח, כפי שקרה
לנערים לפניו. את המבחן השלישי, האחרון, ידעו מכשפת העורב
ומכשף הזאב, יצטרף לעבור לבדו. ואיש מהם לא ידע מה טיב המבחן.

בארמון המלך ישב אביו של אליוט ליד החלון, ממנו לא מש מאז שחצה
בנו את הגשר הירוק. עברו כשעתיים מאז, ואליוט לבטח כבר היה
במחצית דרכו אל הארמון השכן. הוא נשא תפילה חרישית להצלחת בנו
ולשובו הביתה בשלום כשאי שם מעל שדות החיטה עלתה להקת עפרונים
מן הקרקע בבת אחת. המלך חש זיעה קרה לפתע, כאילו משהו לא היה
כשורה.

רגליו של אליוט נשאו אותו בבטחה על שלבי הסולם הרטובים מלחות
הבאר. בשלבים התחתונים החליק אבל הצליח להאחז בידיו וכך לא
נפל. גם לו נפל היה סף הכול נרטב מעט ונחבט קלות, לא יותר.
כשהיה למטה במים הקרים, צלל אליוט פנימה וגישש בקרקעית אחר
התכשיט, אך ללא הועיל. פרט לאבנים חלקות לא מצא כלום בתחתית.
האפלה שלטה בכל ואליוט התקשה לראות, אך לאחר שהסתגלו עיניו
לחשכה הבחין במדרגה צרה מעל קו המים, ומעליה ידית אבן. למעלה,
על פני השטח, קרא עורב בעצבנות ויללת זאב כמו השיבה לו. אליוט
נרעד ומשך בידית. לפתע שמע צלילי מוזיקה.

מישהו ניגן בקתרוס ובחליל ובסיטאר, אך אליוט לא ראה איש. אור
רך וחם בקע מחרך הדלת שהתגלתה בקיר הבאר, והוא טיפס על המדרגה
בזהירות ונכנס אל הדלת שבקיר. הדלת נסגרה אחריו בקול שאון
ואליוט מצא את עצמו באולם נשפים ענק. בגדיו היו יבשים פתאום.
יד טפחה על כתפו.

הייתה זו נערה. נערה יפהפייה, לבושה בשמלת נשף מפוארת. היא
חיבקה אותו וקראה בשמו. על כתפו השנייה טפח נער צעיר ויפה
והזמינו בתנועות יד אל רחבת הריקודים. משרתים הופיעו פתאום עם
מגשים עמוסי מעדנים, ומקהלה שצצה בפינת האולם שרה שיר לכבודו.
בשולי האולם הבחין בנערים אחרים, כמותו, שסביבם כירכרו נערים
ונערות ומשרתים. משהו בהם היה מוכר לו מאוד, אך הוא לא זיהה
בדיוק מה. הנער והנערה משכו אותו אל כורסת קטיפה כחולה, וברגע
שהתיישב חש את עצמו עייף ורעב מאוד.

בחוץ, על שפת הבאר, ישב מכשף הזאב ומדד את הזמן החולף. גם
מכשפת העורב ספרה את הדקות. כמחצית השעה עברה מאז שירד הנער
בסולם הבאר. בשמיים הגיעה השמש למרכז מושבה - אך גם בשעת
צהריים לוהטת זו לא חדר מלוא האור דרך כיפת העלים והעלווה
העשירה. כל החיות והעופות ביער הרגישו שמשהו עומד לקרות, בחוש
מיוחד השמור רק לבעלי-חיים ומכשפים.

בחדרו בממלכה השכנה, ישב מלך מודאג. הוא לא רצה להכריז מלחמה
על שכנו, שהיה מלך טוב ואדם נעים, אך התגלה פתאום כבוגד וחתרן.
הוא לא יכל להרשות לעצמו מרידות שכאלה, שעלולות להוביל לנזקים
גדולים בהרבה. לא הייתה לו דרך לדעת ששלושת קבוצות השליחים
שששיגר לשכנו למטרת בירור שוחדו שלא למסור את הידיעה, או שבנו
של שכנו עשה את דרכו ברגעים אלו, מוקסם, בתחתית באר בדרום
היערות, כשאיגרת חשובה בכיסו. לא הייתה לו דרך להפריך את המידע
שקיבל ממקור מהימן שטען כי שכנו המלך מתכנן להתנקש בחייו.
כשהשיטות הדפילומטיות כשלו, ידע המלך כי אין דרך אחרת: חייליו
החלו להתארגן כבר עם הנץ החמה, והוא גמר אומר בליבו לשלוח אותם
עם רדת החשכה, מרחק שעות ספורות. הוא הביט מהחלון, אל השמש
במרכז הרקיע, שלא חדלה ממסלולה.

אליוט כמעט נגס בעוגת תפוחים שהייתה מביאה לאובדנו כששתי מילים
צפו מול עיניו: כלוב הפרפר. הוא נזכר במשימתו וחשב כמה עצובות
יהיו פניה היפות של אישתו כשתגלה שהוא מאחר. מיד קם, למורת
רוחם של הנער, הנערה והמשרתים, ופנה ללכת. רגליו לקחו אותו אל
אותה הדלת ממנה נכנס, אל תחתית הבאר, קולות הנגינה התגברו עם
כל צעד שפסע, ותחינות הנער והנערה הפכו מיואשות ותכופות יותר
ויותר. משהו מוזר החל לקרות כאן, החליט אליוט, והחל לרוץ.
הנערים והנערות מולו התחילו לרדוף אחריו, פניהם מתעוותים בכאב
ותחינה. "הישאר, הישאר עמנו", הם קראו. אליוט חש כאילו רץ שעות
כשהגיע לדלת. תחילה לא נפתחה, והנערים המעוותים מאחוריו כמעט
השיגו אותו כבר, ידיהם שלוחות קדימה בייאוש. אליוט חשק את
שיניו ומשך את הידית באחת, פתח לרווחה את הדלת וטרק אותה
אחריו.

בחשיכה הקרירה של הבאר עצר כדי להחזיר את נשימתו. משהו לחש בו
לחפש שוב את כלוב הפרפר בתחתית הבאר. הוא נשם עמוק, סתם את אפו
וצלל שוב לעומקים. הפעם ראה זוהר ברור בשולי הבאר, והחל לשחות
לקראתו, אך ככל ששחה מהר יותר, נדמה היה כאילו התרחבה הבאר,
וככל שחשב שהוא מתקרב אל מקור הזוהר, נעשה האור חלוש יותר
ויותר. אך אליוט לא וויתר, ולאחר מה שנראה כשעות שחייה מאומצת,
הגיע אל קיר הבאר. שם, בין סלעי הדפנות, היה תקוע תכשיט. אליוט
חילץ אותו מבין הסלעים ואחז בו בכף-ידו. כלוב הפרפר פעם וריצד
לנגד עיניו והוא חש את עצמו מלא כוח שוב, כאילו לא רץ ושחה כעת
שעות ארוכות. הוא החל לטפס לכיוון אור היום הקלוש שבקע מראש
הבאר.

כשעלה סופסוף אל ראש הבאר והציץ החוצה, הבחינה מכשפת העורב
בתכשיט האגדי בכף ידו וקראה קריאת ניצחון אדירה. כל הציפורים
התפזרו מפניה ומכשף הזאב ילל בזעם. המכשפה עיקלה את טפריה
ונסקה לכיוון הנער המופתע. "היזהר!", קרא מכשף הזאב, ואליוט,
באופן אינסטינטיבי, זרק את כלוב הפרפר לכיוון העורב שתקף
אותו.

מכשפת העורב זעקה בייאוש כשפגע בה הכלוב. היא התפרקה לאלפי
נוצות שחורות קטנות שנמוגו לאוויר הדק לפני שפגעו בקרקע. מכשף
הזאב יילל בניצחון כשראה מה אירע לתכשיט עצמו: המהלומה הפרידה
בין חלקי התכשיט: מסגרת הארד והאבן השקופה - וגם הפרפר. היצור
הזעיר ריפרף בכנפיו ונע לכיוון פניו של אליוט ההמום, ששכח
לגמרי מהמכשפה ונזכר בן רגע במשימת אביו. מהבאר שמע את קולות
הנערים שהיו כלואים מזה מאות בשנים באולם הנשפים הקסום, ושעתה
טיפסו במעלה הבאר, לראות את אור היום לראשונה מזה זמן רב. מכשף
הזאב הרים את מסגרת הארד והאבן השקופה, ואיחד אותם. את התכשיט
- שהיה כעת חפץ נוי בלבד ולא כלי-כשף - הציע לאליוט במתנה.
אליוט המבולבל הודה לזקן והכניס את התכשיט לכיסו, שם נחה
האיגרת. הוא ביקש מהזקן שינחה אותו לכיוון הארמון, והזקן הורה
לו לעקוב אחריו - עטה דמות זאב - והחל לרוץ לכיוון היציאה
מהיער. אליוט וסוסו מיהרו אחריו. הפרפר הכחול הזעיר עשה את
דרכו בשמי היער, מאושר להיות שוב חופשי. כעת כבר לא היה
בן-אלמוות, וימות בוודאי תוך שבוע לכל היותר, אך זו הייתה
תכליתו הראשונה. כעת שבו הדברים אל מסלולם.

אליוט לא זכר כמעט דבר ממה שהתרחש בשעות האחרונות, וכשעזב את
תחומי היער שכח כליל. בתוך שעה קלה הגיע אליוט אל חצר המלכות
של הממלכה השכנה. השמש נטתה כבר לשקוע, אך החשיכה הייתה עוד
רחוקה. בשער עצרו אותו והביאו אותו, לאחר שהזדהה, אל חדר המלך.
"הרוג אותו מיד!", לחש באוזניו של המלך יועץ משופם, "אין בפיו
אלא שקרים!". אך המלך ביקש לשמוע את דברי הנער. אליוט שלף את
האיגרת מכיסו ומסרה לידי המלך. המלך שבר את החותם לקול יבבת
היועץ וקרא בעיון רב את תוכן המכתב. כשפנה, זועם, ליועץ השקרן
שביקש לעורר מלחמה מיותרת, גילה כי הלה נס כבר מהחדר, ושלח את
חיילי המשמר אחריו. לאליוט הציע מחסה למשך הלילה, וליווי חזרה
לביתו בבוקר.

בארוחת הערב אצל המלך מארחו באותו לילה, פגש אליוט את הנסיכה
ליליה, ביתו הצעירה. בחורה בלונדית יפה ועגלגלה. הוא הציע לה
תכשיט שמצא בכיסו ולא זכר מהיכן הוא - כמתנה. ליליה התאהבה
בתכשיט וענדה אותו כתליון. מלאכת מחשבת היה, ועדיין כה פשוט:
מסגרת ארד מחושלת ביד אומן ואבן שקופה מרהיבה, שברק כחול לה.
אליוט הסמיק כשליליה הציעה שיטיילו בגנים המלכותיים. "לבדנו",
הוסיפה, מה שרק תרם לסומק על לחייו.

כעבור כמה שבועות נערך משתה גדול לכבוד חתונתם של ליליה ואליוט
- חתונה שאיחדה שני בתי מלוכה ושתי ממלכות. את טקס הנישואים
ערך בלילה שלפני כומר זקן, זאבי במקצת, שאיש לא הכיר. אך זה לא
שינה דבר לאף אחד - כי כשאנשים מאושרים, הם לא נוטים להבחין
בפרטים שוליים שכאלה. חגיגות החתונה התערבבו עם חגיגות שובם
הביתה של כתריסר נערים אובדים שנעלמו ביערות - חלקם לפני עשרות
ומאות שנים - ששבו הביתה בדרך נס וגילם כביום העלמותם. החגיגות
נמשכו שבועות רבים, וכשעמדו לסיימן, בישרו ליליה ואליוט לכולם
כי הם מצפים כבר לתינוק, יורש עצר עתידי, אז החגיגות התחדשו.
את תליון כלוב הפרפר תוריש ליליה לבתה, שתעביר בתורה את התליון
לביתה - וכן הלאה. וכשאני עזבתי את ממלכתם, סיפורו של אליוט
רשום במחברתי העבה, עוד נמשכו החגיגות. מי יודע, ייתכן ועד עצם
היום הזה, הן נמשכות.