ככה זה הפי אנד, היא הסתכלה על המים יורדים במערבולת דרך חור
הביוב בכיור, תמיד בכיוון השעון, באוסטרליה זה הפוך, היא תמיד
רצתה לטייל באוסטרליה, אבל היא הלכה ללמוד אחרי הצבא ועכשיו
היא כאן. עכשיו היא מבינה למה הסרטים נגמרים בהפי אנד, כי כאן
האושר נגמר. והם חייו בעושר ואושר עלק. החיים הרבה יותר
מסובכים מזה. ריח חריף של טוסט נשרף קטע את המחשבות שלה. עכשיו
היא תצטרך לשים אחד חדש כי נטע לא אוהבת את הטוסט שרוף. אבא
מכין טוסט יותר טעים. אבל אבא יצא מוקדם לעבודה והשאיר אותה
לקחת את נטע לגן. אבל מה היא מקטרת לעצמה, הוא קם מאוד מוקדם
ויש לו דד ליין לעמוד בו. לפחות היה חוזר יותר מוקדם כשהיא
מבקשת. כל מה שהם עושים בערב זה להירדם מול הטלוויזיה, בהתחלה
זה היה נחמד, כל דבר היה חדש, אבל עכשיו כל ערב אותו הסיפור.

נבצר ממנו, הוא חייב לסיים את הדו"ח הזה עכשיו, אח"כ יש לו
ישיבה עם המנכ"ל, צריך לקנות חיתולים ואוכל לכלב, לנטע יש
יומולדת בגן, לעבור דרך קופת חולים לשלם שכר דירה, לקנות
חיתולים לכלב, משהו פה לא בסדר. ממש לא בסדר. אני לא בורגני
הוא חשב לעצמו. אולי אני כן. היה כל - כך טוב בהתחלה בלי דאגות
ועכשיו כל הדברים האלו, מה הוא צריך את זה. בבוקר כשהוא הגיע,
הוא היה ראשון, רק העוזרת האישית של הבוס כבר התייצבה כמו כלב
שמירה מאומן במקומה מאחורי השולחן, היא הסתכלה עליו, זה דווקא
יכול להיות לא רע וגם להביא אינפורמציה ישירות מהמקור. הוא
הרגיש קצת יותר טוב, קצת ביטחון שהוא עדיין יכול אם הוא רוצה.
למה הוא צריך להפסיד את כל הדברים האלו, למה הוא צריך לעבור את
זה כל פעם מחדש. "אין לי בעיה שאתה חוזר מאוחר, אני מבינה, אבל
אי אפשר ככה כל הזמן", "מה עם הדוד של המים". כוס-אמק אני עובד
כל-כך קשה מה עם איזו מילה טובה, אני לא צריך את זה, הוא חשב
לעצמו. פעם הכל היה בסדר, היא תמיד שמחה, תמיד חייכה. היום כל
ערב הם נרדמים בטרנינג מול דויד וויצטום.

עוד פעם היא מאכילה את נטע, היא עובדת על המאסטר, היא לוקחת את
נטע לגן, היא אוספת את נטע. בזמן שהיא מחכה שהגננת תוציא אותה
החוצה ותלווה אותה לרכב היא רואה זוג חוצה את המעבר חציה, בני
חמש עשרה אולי שש עשרה, הם מחזיקים ידים כל-כך חמודים, והיא
רוצה לצעוק אליהם "זה לא ככה, זה לא ממשיך, זה ניגמר, אין דבר
כזה הפי אנד, החיים מתחילים אחרי ההפי אנד". "היי חמודה, איך
היה בגן, איזה יופי של כובע "... היא חייבת להתקשר לרינה, אבל
מה היא מבינה, היא רווקה.

נושבת הרוח בחוץ, הוא הרגיש חרא, יש לו עבודה, אבל כבר מאוחר
וצריך לחזור הביתה, היא לבד עם הילדה עוד-פעם, אבל הוא חייב
לסיים את זה, הוא המשיך לבהות בצג והוא ידע שהוא סתם מבזבז את
הזמן, לא ממש עובד אבל גם לא ממש רוצה לחזור הביתה, פעם היא
העריצה אותו, פעם היא חשבה שהוא משהו, היום היא מחכה לו
בטרינינג, אבל לעבודה היא מתלבשת פצצה. גם לה קשה הוא חושב
ברגע של פסק זמן ברחמים העצמיים. מה קצת קשה אז נשברים? הוא
צחק לעצמו. צריך להמשיך ולנסות הוא הוסיף וחשב אסור לוותר.
בדרך חזרה הוא עצר וקנה פרחים אבל זה נדוש, ולקח סרט של
אלמודובר בבלוק-בסטר בדיוק כמו שהיא אוהבת. הוא נזכר שהוא פגש
בה, בדיוק אז בתחנת אוטובוס, זה היה יום קריר של אמצע הסתיו,
היא עמדה שם  וכשהיא חייכה העולם חייך. הוא לא נשבר מהר. הוא
ראה אותה כבר כשהוא התקרב לתחנה, זהו, אני חייב לדבר אתה לפני
שהאוטובוס מגיע, היא מסתכלת עליו, הוא חייך, הוא לא ידע מה
להגיד, הלב דופק מהר, הוא מסמיק, הוא ניגש אליה, לפני שהוא
הספיק לומר משהו היא כבר אמרה "כן", זה אותו ה"כן" שהיא גם
אמרה מתחת לחופה. והזקן שישב על הספסל קרץ אליו, הוא נראה
בדיוק כמו מאיר עוזיאל עם השער והכל.

בעבודה, היא קוראת אי-מייל מאחותה, היא מטיילת באפריקה,
בזנזיבר. היא מקנאה בה אבל רק קצת, היא מעריכה אותה. היא כותבת
על בחור שהיא פגשה, הם נפגשו באוטובוס מקרטע בנסיעה מניירובי,
היא מקווה שזה משהו רציני. ואז היא חושבת, היא לא צריכה לקוות
יותר, לה כבר יש משהו רציני, גם הם נפגשו, באוטובוס. ויש לה את
נטע.

היא חייכה כשהוא ניכנס, היא אמנם הייתה בטרנינג אבל החיוך. הוא
ידע שאין אחרת. גם היא ידעה. זה היה בית בשבילו, כל הקליפות
נשרו מעליו, והוא הרגיש שהיא קוראת אותו כמו מגדת עתידות
שפותחת בקלפים. הוא חיבק אותה חזק, היא הרגישה מוגנת, היא ידעה
שבכל מקום הוא יהיה לידה. הם התיישבו לראות את הסרט, הוא נגמר
בהפי אנד. וכמו בכל ערב, הם נרדמו אל מול הטלוויזיה.