אורי היה סמל מחלקת שריון אי שם בבסיס בדרום. לאחר שכבר סגר 21
ימים בבסיס, כאשר ארבעת האחרונים ללא שינה בתרגיל, כל שרצה זה
לחזור הביתה.

יום שישי בבוקר, עם חיוך על הפנים, אמר שלום לחבריו, לקח את
תיק 20 הקילו ויצא לדרכו. אורי הגיע לבאר שבע ב- 8:30 בבוקר.
תוך 4-5 שעות אני בבית, חשב לעצמו. כמה קשה כבר לתפוס טרמפים
מבאר שבע לחיפה, כשיש עליך מדים. 36 המעלות בחוץ לא הורידו את
החיוך מפניו.

לאחר 10 דקות המתנה בצומת באר שבע, כאשר ידו מקבילה לקרקע
הגיעה התקווה. יותר נכון לומר, החיפושית. אומנם לא מהדגם החדש,
חשב לעצמו, אבל גם מודל 75 יביא אותך בסופו של דבר הביתה.
בעודו מציץ לתוך חלון המכונית, עוברים במוחו של אורי כל אמצעי
הזהירות שנרכשו בצבא. שום אמצעי לא הכין אותו לפרצוף 'ישו'
המחייך שראה מולו. 'לאן אתה צריך, חייל?'- שאל הפרצוף.
'צפונה'- השיב אורי, במוחו מחשבות על נסיגה לאחור. בעצם מה הוא
יכול להזיק, חשב אורי לעצמו, העיקר להגיע הביתה.

בתוך החיפושית מדבקות פרחים צבעוניים מכסות את הגג. מוזיקה
תיאלנדית ברקע, ונהג צנום עם שרווול אדום וחולצת 'בוב מארלי'
מאחורי ההגה. פרצוף שתי טיפות מים 'ישו', רק עם משהו מוזר
בעיניים.

דקת נסיעה מקשרת לאורי בין ריח הגראס החריף למוזר שבעיניים.
חיוכו של ישו, המסומם לא עזב את פרצופו עד אותו רגע בו פצח את
פיו. 'צבא אהה? איך, קשה שם?'- שאל ישו. 'למה לא היית?'- מיד
התחרט אורי ששאל. 'האמת לא בשבילי הקטע, אני מאמין בשלום
עולמי' . 'גם אני'- התחכם אורי בתקווה לסיים בזאת את השיחה.
שני משפטים מישו וכבר אורי לא סובל אותו. 'למה להלחם כשאפשר
להרגע באנרגיות החיוביות של עצמך'- לא ויתר ישו. מחוסר ידיעה
איך להגיב, אורי החליט שעדיף לשתוק.

מספר דקות של שקט נתנו לאורי בטחון ששיחת החולין הסתיימה. ברגע
שנעצמו עינייו לרקע מנגינה תיאלנדית מעצבנת, חזר ישו לדבר.
'היית פעם בשנטי'- שאל כאילו זה ברור מאליו.' שנטי, לא אני לא
בקטע, אני עדיין מחפש את האנרגיות שלי'- התבדח אורי על חשבונו.
'מצויין' -  קפץ ישו - 'היום בלילה, יערות מנשה, ב- 10:00
מסיבת שנטי, נעזור לך למצוא את עצמך, תבוא' - אמר ישו ברצינות
מוחלטת. 'אתה רציני'- שאל אורי כלא מאמין. ישו הוציא חתיכת
נייר מהכיס ורשם עליה מספר. 'קח, תתקשר בערב, אסביר לך איך
להגיע'- הושיט את הנייר לידו. 'נחשוב על זה' - צחק אורי ושמח
שהנסיעה הסתיימה.

השעה הייתה 11:30 בהתחשב בחיפושית, הספק יפה. צומת גלילות היה
מלא חיילים. תחרות קשה על כל טרמפ. משום מה לסובארו הלבנה
שעצרה אף האחד לא ניגש. מבט חטוף הראה לאורי שהנהג חרדי ו- 5
ילדים מעוכים במושב האחורי. למרבא הפלא, הכיסא ליד הנהג היה
ריק. 'צריך טרמפ?'- שאל האיש בשחור. לאחר שניה של חשיבה,
בידיעה שטרמפ גרוע יותר מזה שהיה לו עם ישו, לא יכול להיות,
הנהן אורי להסכמה. 'ניסינו את ישו, ננסה גם את הרבי'- צחק
לעצמו. מדבקות  'חברון לאבותינו ולנו' כיסו את גג המכונית.
ערוץ 7 נשמע ברקע, זאת ידע אורי תודות לפרומו שנשמע כל דקה.
חמשת הילדים הבוכים מאחור השתלבו היטב עם קול המטיף שבקע
מהרדיו. מעל כל זה צעק החרדי- 'נו -קשה בצבא'. 'לא, דווקא
בסדר'- צעק אורי חזרה לא מצליח לשמוע את עצמו. 'למה צריך צבא,
כשאלוהים בכבודו ובעצמו שומר עלינו'- צעק האיש בשחור. 'כשאתה
במזגן קורא ספרים אדוני, אני שומר עליך בש.ג. של הישוב'- צעק
אורי חזרה, הפעם לא בגלל הרעש אלא מתוך זעם. 'בסדר חייל,
תירגע, כל אחד והתפקיד שלו'- נרתע השחור.

לפחות בזה הסתיימה השיחה, שמח אורי, ידע שאין סיכויי להמשך דו
השיח בין השניים. רבי מדבר על תועבות ברדיו, וחמישה ילדים
צועקים מאחור ליוו את אורי עד צומת חדרה, שם לשמחתו הסתיימה
הנסיעה. 'שלום ותודה'- מלמל אורי בעודו טורק את דלת המכונית.
כשכבר הפנה גבו לסובארו בדרכו לתחנה, נשמעה הצעקה-'חייל'. 'מה
עכשיו'- רגז אורי מסתובב חזרה לשחור. 'מצטער' - חייך השחור-
'בוא אפצה אותך. תבוא היום בערב אליי, נערוך קבלת שבת עם כל
המשפחה'. 'לא תודה, כבר יש לי תוכניות'- ניסה אורי להיות נחמד
ללא סיבה מוצדקת. 'אם תתחרט'- דחף האיש בשחור פתק לידו של
אורי- 'תתקשר'. ללא שלום נוסף הסתובב אורי בדרכו לחיפוש טרמפ
נוסף שיביא אותו סוף סוף לחיפה.

בתחנת האוטובוס של חדרה, כשידו מושטת לכביש, זיעה מכסה חולצתו
וחיוך כבר מזמן לא על פניו, חיכה אורי למכונית נוספת. 25 דקות
עברו, הרבה יותר מדיי זמן ללוח הזמנים הצפוף שתכנן אורי לסוף
השבוע. פג'ו סטיישן אפור עצר לבסוף. 'אני מגיע לחיפה, עוזר
לך?'-שאל הנהג במבטא. 'בטח'- שמח אורי וקפץ פנימה. בתוך
המכונית הבין אורי שהמבטא לא רוסי וגם לא אתיופי אלא ערבי.
תקרת המכונית הייתה חלודה ומוזיקה מזרחית מתנגנת מהטייפ-דיסק.
ידו של אורי תפסה את המחסנית בכיסו. אסור לי לעלות על טרמפ עם
ערבי, כעס על עצמו. טעות של טירון. 'דרוזי לא ערבי, אתה יכול
להרגע.'- צחק הנהג כאילו קורא מחשבות. אורי נשם לרווחה וצחק אף
הוא. 'אני מעוספייה, אני יכול להביא אותך עד האוניברסיטה'.
'תודה, זה מצויין'- הנהן אורי והבין שסוף סוף יגיע הביתה.
המוזיקה הערבית, או יותר נכון דרוזית, לא הפריעה לאורי להרדם
לאחר שלוש דקות. ב- 1:45 התעורר אורי לדחיפות הנהג. 'הגענו,
בוקר טוב'- חייך הדרוזי. מביט סביבו בנסיון להבין היכן נמצא
לחש אורי לנהג-'תודה'. 'תגיד,בא לך איזו חפלה, נרגילות וחומוס
היום בערב? הבת שלי מתחתנת ואתה מוזמן, תביא את החברה שלך.'-
הציע הדרוזי, אשר עמו ידוע בהכנסת אורחים. 'אתה יודע מה, יכול
להיות'- לא רצה אורי לאכזב. 'קח תתקשר'- הושיט הדרוזי פתק
ועליו מספר.

אורי דחף את הפתק לכיס בנסיון להתרכז בתפיסת הטרמפ האחרון
שיביא אותו הביתה. האוניברסיטה הייתה ריקה. מה אפשר לצפות בשעה
2:15 יום שישי. למרבה הפלא, טוסטוס צהוב נעצר לידו לאחר דקת
המתנה. 'צריך טרמפ'- שאלה הסטודנטית הבלונדינית, חלומו הרטוב
של אורי מזה שנים. 'ודאי'- ענה אורי, ריר נוזל מצידו השמאלי של
פיו. 'הקסדה הורודה הולמת אותך'- צחקה הבלונדינית, חושפת שניים
לבנות מפרסומת. 'כל מה שתגידי'- צחק גם הוא. ברמזורים, הזמן
היחידי שיכלו לשמוע אחד את השני, הצליחו לפתח שיחה. אורי גילה
שהבלונדינית בת גילו, גרה בשכונה לידו ולומדת מנהל עסקים.
כשהגיעו לפתח ביתו, אורי כבר לא היה לחוץ בית כמקודם. אפשר
לעשות עוד סיבוב, כמעט והציע לבלונדינית. כשכבר אמר לה תודה
ושלום, ציפה לקבל מספר טלפון. כל טרמפ עד היום נתן לו, אז מה
שונה בה. 'תקשיבי'- החליט להיות היוזם- 'אני צריך את מספר
הטלפון שלך. כל הטרמפים הקודמים נתנו לי, עכשיו תורך'. ' אני
חייבת להודות שאת השורה הזאת עוד לא שמעתי בחיים' -חייכה
הבלונדינית בפליאה והושיטה לו את הפתק המיוחל. שמח וטוב לב
נכנס אורי לביתו.

בערב, לאחר התאפקות של 6 שעות החליט אורי להתקשר לבלונדינית.
שלוש טעויות במספר, מסיבת שנטי, ארוחת שישי וחתונה דרוזית זה
עלה לו, עד שהשיג אותה וקבעו לסרט. הסרט היה מצויין ואורי
אפילו קיבל נשיקה מהבלונדינית, שדרך אגב קוראים לה חן.