בדיוק סיימתי את הבגרות שלי בתנ"ך, דווקא הלך לי לא כל-כך רע,
עניתי על כל השאלות ואפילו זכרתי את כל עשרת הדיברות בעל-פה.
הרגשתי כל-כך טוב "אנחנו שייכים לעם מיוחד" הכרזתי לכל מי שרצה
לשמוע, וגם למי שלא. ת'אמת שההתלהבות שלי נבעה בעיקר מהעובדה
שלא הצלחתי בשום מבחן בגרות אחר וזה היה הראשון שידעתי בו
משהו, עובדה זו, למרות שהייתה מבוססת למדי, לא העיבה על
ההתלהבות שחשתי לגבי השתיכותי לעם מיוחד ומופלא שכזה.
פתאום, אחרי שמונה עשרה שנה של חיים סוף סוף הבנתי את מה שאמרו
לי כולם על היותינו עם סגולה, עם חזק שדבר לא יכול לשבור אותו
- תשאלו את היטלר הוא ניסה, אוי כמה שהוא ניסה...
אלפיים שנה סבלנו, נלחמנו, כמעט הושמדנו ולמרות כל זאת אנחנו
כאן, ולא סתם כאן, אנחנו ביחד - סימה מהמכולת, מסעודה משדרות,
ברק מהבנק, יוגב מההיטק - פעם ראשונה בחיי שיכולתי לראות קו
שמחבר את כולנו, אתם קולטים? שייכות! זה דבר ענק! אנחנו עם.
שלמה ארצי שר באחד משיריו: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא
עם..." סוף סוף הרגשתי. הרגשתי טוב מאוד.
הלכתי ברחוב וחייכתי לכל מי שעבר מולי, בירכתי בוקר טוב עשרות
זרים באותו הבוקר, לא דחפתי באף תור - הרי אחים אנחנו, בני
אותו העם.
התישבתי בבית והתחלתי לכתוב כל מיני תאוריות רגשניות על קשרים
מהעבר אל העתיד, על מהותו של עם, על מהות השייכות, ציטטתי
מהתנ"ך והרגשתי הכי גאה ויהודי שהייתי מימי.

ראיתי אותם בטלוויזיה בוכים, הסתכלתי להם עמוק בעיניים וראיתי
את העלבון דרך המסך המרצד, ראיתי את הכעס, את הלהבה השורפת
שנלחמת בדמעות הצורבות.
לאף אחד לא היה מושג מה לעשות עם כל העצב התהומי הזה, לאן
להוביל את תחושת המחנק, לשמור בפנים בטח שאי-אפשר, זה גדול
מדי. אז הם הדליקו נרות.

מלא אנשים לבושים במדים כחולים דוחפים לפינה בחור קטן ורזה עם
כפה על הראש, מכונית שחורה ומפוארת נוסעת בהיסטריה לבית-החולים
ומלא ניידות אחריה.

ופתאום לא יכולתי לראות את הקו המקשר בין כולם. לפתע לא הרגשתי
בטוח. בבוקר התעוררתי בתור יהודי גאה, ועכשיו מה?!... שלמה
ארצי לא שר על אדם שרוצח עם. בשום מקום לא כתוב על יהודי שרוצח
יהודי. נשבע לכם שלרגע שמעתי צחוק מרוחק עם מבטא גרמני.
מה עושים? אין תשובה. ראיתי מבוגרים בוכים, צעירים שמסרבים
להאמין, כנראה שגם הם איבדו שייכות, וזה מפחיד, כל-כך מפחיד.
הגאווה התחלפה בעלבון. השייכות בבדידות. והשמחה בעצב. אפילו
אותו לילה היה שחור מתמיד.
עד היום אין לי תשובה, אני משתדל לחפש שייכות ולהגדיר עם. קשה
לי. פעם בשנה אני נזכר שאולי הקשר בינינו הוא לא בעבר אולי
אנחנו צריכים לחפש לעצמינו עתיד משותף, כי את הנוסטלגיה מישהו
כבר דאג לקלקל.