שמש. חום. צהריים? היא לא ידעה. תשומת ליבה הייתה מופנית אל
היצור המסכן שנח לו על הארץ, מפרפר מידי פעם, גופו הקטן מקפץ
בעוויתות. כנפה של הציפור הייתה שבורה, מזדקרת בצורה מוזרה מצד
גופה של החיה הקטנה. נוצותיה היו מבולגנות, צבען עמום מלכלוך.


הנערה הייתה ישובה על עקביה, בוהה בציפור בשקט מוקסם. עיניה
הכחולות היו פקוחות לרווחה, על פניה בעלות התווים הרכים ריקדה
לה הבעה מרותקת ועל שפתיה הדקות ריצד לו חיוך קטן של סיפוק. על
הארץ, התעוותה הציפור הקטנה. עיניה השחורות כאילו בהו בנערה,
מתחננות, מבקשות... ולא נענות. החיוך הקטן נשאר תלוי במקומו.
יד אחת הושטה קדימה, אצבעות פרוסות לפנים, נוגעות לא נוגעות.
הדחף, הרצון... התשוקה לנגוע הייתה כמעט חזקה ממנה... אך רק
כמעט. אין להפריע לציפור בגסיסתה האיטית. אין לקטוע את ריקודו
המהפנט של המוות. השתהתה רק לרגע לפני שהחזירה את היד החזרה
לחיקה, מטה את הראש לימין, גביניה מתכווצים, החיוך נעלם, הבעה
של ריכוז מכסה את תוויה.

פרפוריה של הציפור נעשו תכופים יותר ואלימים יותר. גופה הקטן
כמו קיפץ מעלה למדרכה החמה, נוחת לאחר רגע בעוד גל אחר גל של
כאב נשלחים לאורכו. הנערה נאנחה, יורדת לשבת על אחוריה ומחבקת
את ברכיה קרוב אל חזה. מבט התכלת היה מכושף, מהופנט, כוכבים
רוקדים בתוך אוקיינוס שקט. הייתה הבטחה לסערה בתוך עיניים אלו,
הבטחה לצרות שעוד יבואו. הריקוד הקודר שבו חוללה הציפור הואט,
כוחה נוטש אותו בבוגדניות אופיינית לגוף שנפגע.

בחיוך של מי שסוף סוף ניתנה לו האפשרות לפורקן, הושיטה הנערה
יד קדימה ותפסה את צווארה הדק של הציפור בין אצבעותיה
החיוורות, הרזות. היא נתנה בה מבט משתהה. תחינה שקט קרנה אליה.
החיוך גדל, העמיק, זוהר בתמימות מזויפת. צחוק קטן נפלט ממנה
כאשר שברה את העצם הרכה, מביאה את הסוף. הציפור נדמה. נוצותיה
הכחולות כהות היו רכות מתחת לכריות אצבעותיה של הנערה בעוד היא
מלטפת את הגופה, כמעט ברוך. שעה ארוכה היא ישבה ובהתה בגופה
חסרת החיים, חושבת, תוהה, מחשבת. כאשר הגיעה למסקנות הנחוצות,
דחפה את הגופה ממנה והלאה, קמה על רגליה וניערה את מכנסיה
מאבק. ענן דק של אבקה לבנה עלה מסביבה, נעלם דקה מאוחר יותר.
במבט אחרון למטה, היא החלה ללכת משם, מזמזמת מנגינה עליזה
ברוך.

הציפור כבר נשכחה. היא לא תחשוב עליה שוב.