עומד, עובד,
המחוג מרצד,
הצליל נשמע,
טקטוק משוגע.

מישיר מבט,
אל החדר הקט,
הרבה מקרים שם קורים,
חלקם, לעין לא נעימים.

ואינו מדבר,
שותק, במוחו מהרהר,
ואיש לא יודע,
על מוחו הגווע.

לו כבר נמאס,
השנים גובים מס,
הוא כבר עייף,
כוחו ממנו מרחף.

מחכה, מייחל,
לרגע הגואל,
מן אותו הסבל,
שבחדר מתגלגל.

לבסוף, כבר יושב,
למוות רעב,
נואש, מוותר,
את החדר אינו רוצה יותר.

לפתע נזכר,
שם בצד את המר,
הזכרונות הטובים,
שמן החדר עולים.

הטקטוק מתחזק,
את המחוגים מלהק,
אותם ממריץ,
לזוז, להאיץ.

והחדר בהיר,
הטקטוק כבר מהיר,
והוא כבר שכח,
את המוות, זנח.