הקהל פורץ פנימה כששפתייך נפתחות.
ואת דוממת, אינך מגיבה, ספק כאב, ספק חדווה.
מעורפל חושים, מפרפר, מסלק את רעלי
ואת רק חשה, נושמת, בובה תלויה.
משופדת, ממוסמרת למקומך.
ואת בוכה ואני צוחק,
לפעמים מתייסר, מתחרט, ובחדוות ידך המכה
חוזר ומשחק.
אוהב לצפות בך מנגנת וקילוחי הדם פורצים,
ראשך מוטח על המקלדת ויללה כבר מסתמנת,
המנגינה אינה נפסקת רק מתדרדרת לגבהים.
עננים אינם באופק והסוף לא מסתמן,
רק אחת בודדה, נוספת ואני כבר מזמר.
חיוכך חושף שיניים שהיו צחורות לפני שעה.
אוחז בראש הרך, לא מרפה לשניה, מהלומה מכוונת נשלחת בין
רגליי.
מתפתל, כואב, צוחק בהנאה, בועט בחוליות הגב, מוסיף צבע
להמולה.
בתנועות לפי הקצב, לפי הרמוניות הפסנתר, הקלידים חורקים במרץ
ואני שוב פעם מזמר, יצרתי סימפוניה מופלאה, תצרף איברים
ותשוקה.
פשוט נפלא. |