סצינה 1

(ציפורים מצייצות)
ארי: פעם עבדתי בדגים.
שירי (צוחקת): מה זה "בדגים"?
ארי: במאגרים כאלה של דגים.
שירי (בקול מתגרה): איזה גבר.
ארי: כן, בעיקר עם הסרחון של הדגים כשהייתי חוזר הביתה.
(ברקע ציוץ הציפורים)
ארי: טוב, אז עם הדגים, הקטע הוא, שכל המושגים שלנו היו,
כאילו, ישר מהשואה.
שירי: מה הכוונה?
בין ציוץ הציפורים מתחילה להישמע קריאת עורב.
ארי: למשל, שהיינו אוספים את כל הדגים ברשתות בשביל לדוג אותם
- זאת היתה אקציה.
(שירי צוחקת, קריאת העורב מתגברת)
ארי: ואז היינו מוציאים את כל הדגים השמנים, ואת הקטנים היינו
זורקים חזרה למים, אז זה הסלקציה.
(שירי צוחקת)
ארי: והיינו שולחים אותם במשאיות כאלה, כאילו טרנספורט. אלה
שהיו הולכים ישר למפעלים, זה היה אושוויץ.
(שירי צוחקת, קריאת העורב היא כמעט היחידה שנשמעת)
ארי: ואלה שהיו הולכים לפארקים, שאנשים משלמים בשביל לדוג
אותם, היו הולכים למחנות עבודה.
(שירי צוחקת, קריאת העורב מתגברת, ציוץ הציפורים האחרות נעלם)
שירי: אז היו קטעים בדגים, אה?
ארי: כן, אבל את יודעת מה?
שירי: מה?
ארי: בעצם זו היתה תקופה מגעילה, כי זה היה לפני שפגשתי אותך.
שירי: מממ...
(נשמע קול של נשיקות ואז מתגבר קול העורב ומטביע את שניהם)

סצינה 2

(שקט)
יעלי (ילדה כבת 5): אמא, סיפור!
נעמה (אמה): בסדר, יעלי, איזה סיפור את רוצה?
יעלי: הסיפור על הנסיכה יעלי.
(נשמע הד מרוחק של פיצוץ)
נעמה: טוב. פעם אחת, מזמן מזמן, בארץ רחוקה רחוקה, חייתה נסיכה
טובה ויפה וחכמה, שקראו לה יעלי.
(במרחק נשמעות יריות)
נעמה: יעלי חיה בארמון גדול גדול, עם המון המון חברים ועם כל
המשפחה שלה, והיא היתה מאושרת.
(נשמע קול של סירנה)
יעלי: וגם הממתקים.
נעמה: כן, הארמון היה מלא מלא בממתקים, ויעלי והחברים שלה היו
אוכלים מהם כל היום, כמה שרק היו רוצים.
(נשמע טרטור של מסוק)
יעלי: איך זה? לא היו להם חורים בשיניים?
נעמה: לא, כי בארץ הרחוקה רחוקה היו להם ממתקים מיוחדים, שהיו
טובים לבריאות.
(יריות קרובות יותר)
נעמה: בעצם, כל הזמן אמא של הנסיכה יעלי היתה מזכירה לה לאכול
ממתקים. גם כשיעלי היתה רוצה לאכול ירקות, אמא שלה היתה מזכירה
לה שצריך לאכול שוקולד.
(יעלי צוחקת. ברקע צעקות, סירנה)
יעלי (בקול רציני): אז ליעלי והחברים שלה היה כל הזמן טוב?
נעמה: טוב, לא כל כל כל הזמן.
יעלי: למה?
(פיצוצים)
נעמה: לפעמים הם קצת פחדו, שהיו אנשים בארץ הרחוקה רחוקה שלא
היו כל כך נחמדים אליהם, אפילו רצו לעשות להם דברים רעים.
(מכונות ירייה מטווח קרוב)
יעלי: אבל...
נעמה: אבל אבא ואמא של יעלי, המלך והמלכה, שמרו עליה טוב טוב
ולא נתנו שיקרה לה כלום.
יעלי (בקול מנומנם): וגם לא לחברים שלה.
נעמה: כן, נכון חמודה שלי, ועכשיו תלכי לישון ותחלמי חלומות
פז.
(סירנות. צעדים, דלת נסגרת)
נעמה (בקול נמוך): אבנר, קרה משהו בחוץ?
אבנר: אה, מפציצים את רמאללה, ונראה לי שהיתה גם חדירה לישוב.
נעמה: אבל הכל בסדר?
אבנר: בטח, הרגו אותם ישר בכניסה. אני אומר לך, מאז שהתקינו את
הגדר החכמה, אין בכלל מה לדאוג.
נעמה: כן, יש מי ששומר עלינו.
נשמע פיצוץ אדיר.
נעמה: נשארו לנו הרבה משלוחי מנות, רוצה קצת ממתקים?

סצינה 3

רחש של אנשים מדברים בלחש.
רועי: לירוי, אח שלי, מה העניינים?
לירוי: רועי! שנים לא רואים אותך, גבר! מה קורה?
רועי: סוחבים, אתה יודע.
לירוי: כן. אתה צנחנים, לא?
רועי: רק צנחנים, אחי. אני הרעילו אותי מילדות.
לירוי: וואלה. תגיד, יוצא לך לראות מישהו מהחבר'ה?
רועי: בטח, מלא. דני, אסף, בקרמן, כל שבת שיוצאים אנחנו ביחד.
לירוי: מעולה. בקרמן, כבר שנתיים מאז שסיימנו תיכון, עוד לא
פגשתי אחד קרוע כמוהו. זוכר ת'קטע שהיה אתו במסיבת סיום?
רועי: עם האבטיח...
(שניהם מתפוצצים מצחוק.
קולם נקטע על ידי צפירה ארוכה)
לירוי: טוב, אחי, טוב שמתראים.
רועי: כן, מזל ששחררו אותי לבוא לבית ספר ביום הזכרון.

סצינה 4

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת
ודורך בתוך חתיכה ענקית של חרא.

פעם, לפני שהגעתי לירושלים, לא הבנתי את המתנחלים.
לא בקטע פוליטי, פשוט לא הבנתי איך חיים ככה, בתוך המוות.
אם בכלל חיים.

עכשיו - עכשיו אני מבינה.
אני מבינה איך אפשר לשמוע כל הלילה את ה"וולוו תעצור בצד" של
המשטרה, ולהתהפך ולחזור לישון.
אני מבינה איך אפשר לקום בבוקר ולשמוע על עוד פיגוע.
זה היה ברצועת עזה, אז כאילו, למי אכפת?
ולהראות את התיק בכניסה לאוניברסיטה ולהראות את התיק בכניסה
לקפיטריה ולהראות את התיק בכניסה לחווה.
ולשתות נס על חלב ברחל'ס, אייס קפה בקיץ
ולשלוח לאחותי הודעת טקסט שכבר הפכתי אותה לשמורה: haya pigua,
call home.
לנסוע באוטובוס לעבודה ולהסתכל על כל אחד שעולה
זה זקן מדי, זה בלונדיני, זאת אשה. נשים לא מתפוצצות, לא?
או שכן.

אני הולכת ברחוב ואחרי הולכים צללים.
של המשפחה שלי שמתה בשואה,
של המשפחה שגרה בשכונה שלי לפני 67',
של התינוק שנולד מת הבוקר במחסום,
של התינוק שימות מחר בפיגוע.
של המדינה הזו, מתבוססת בדמיה, ואיש אינו אומר לה: "בדמייך
חי".

וצל אחד, גדול ומאיים, מסתיר ומכסה את עין השמש,
צל של שנאה.
צעדיו כבדים, הם מאיימים לסדוק את קרקע המציאות שעליה אני
הולכת
ולהטביע אותי בים המוות השחור הגועש מתחת.

אבל אני מחישה צעדי, מחפשת מקום ממוזג.
אולי אפגוש בדרך מתנחל, או כמה חיילים
ואומר להם:
אני מבינה. כי בינינו,
ואל תגידו לי שאתם לא קולטים,
נפלאים, נפלאים הם חיינו,
המלאים מחשבות של מתים.