אהבנו. כמה שאהבנו. אהבנו כפי שרק אישה יודעת לאהוב אישה.
היינו ישנות חבוקות זו בזו ככפית לחברתה. היינו מלאות זו בזו.
ממלאות זו את זו. בים של אהבה.
בלילות החורף הקרים היינו מתכרבלות תחת השמיכה, צופות בטלויזיה
בקומדיות רומנטיות מתקתקות שהלבשנו את תוכנן על אהבתנו שלנו.
ואז, כשלא היה כבר מה לראות, והערוצים השונים החלו לשדר
תקצירים לסרטי זימה למיניהם, היינו שוכבות.
היא נגעה בי כפי שאיש לא נגע בי מעולם, ליטפה אותי במקומות שרק
היא הכירה, שרק היא ידעה למצוא, והיתה פורטת על מיתריהם
העדינים של אזורים אלה.
תמיד כשגמרנו, זלגה לי דמעה. תמיד. ותמיד היא היתה שם כדי
למחות אותה, תמיד היא היתה שם כדי להזכיר לי שמחר תזלוג עוד
דמעה, והיא עדיין תהיה שם כדי למחות גם אותה.
מעולם לא חשבתי שאתאהב באישה כמו שהתאהבתי בה. היא היתה יפה,
עדינה, שקטה. היתה אוחזת אותי בחוזקה, שאדע שהיא אמיתית,
ולוחשת לי: "זה לעולם לא יגמר, ככה אני אוהבת אותך. ככה את
אוהבת אותי, וככה נשאר - לנצח".
היא היתה אוכלת את ליבי לאט לאט, מכרסמת בו. בכל פעם שהיינו
רבות, הבנתי עד כמה היא חסרה לי, עד כמה אני לא יכולה בלעדיה,
ועד כמה שעדיף לי לבכות איתה כל החיים מאשר לחייך כל החיים
בלעדיה.
כתבתי לה שירים אין-ספור. אם כי מר גורלם ונחרצו לגזר דין מוות
במגרה. לא רציתי שתדע עד כמה אני תלויה בה, עד כמה התרגלתי
לנוכחותה שלא תלחץ חס וחלילה ותברח... את זה לא הייתי יכולה
לשאת.
כמעט בכל שבוע טיילנו היא ואני בקניון. אנשים נעצו בנו מבטים
כאילו ראו לראשונה בחייהם זוג נשים, או שמינימום ראו שד.
זה לא הפריע לנו, להפך, אהבנו את תשומת הלב, ושכולם שאלו אם
אנחנו בסדר. אם זה בסדר. "זה בסדר", היינו עונות.
"אנחנו כאלה וטוב לנו ככה". וממשיכות ללכת, יושבות בבית קפה,
לבד, רק שנינו.
ההורים שלי לא אהבו את המצב הזה. הם טענו שאני צריכה להשיג לי
מישהו, גבר. גבר שיגן עליי. תמיד טענתי אחרת ולעולם לא נכנעתי
להפצרותיהם. אהבתי אותה. נקשרתי אליה. היא ליוותה אותי תקופה
ארוכה מחיי והרגשתי שהיא חלק בלתי נפרד ממני. שליבי לא יידע
מרגוע בלעדיה.
יום אחד, החלטנו היא ואני לנסוע לסיני עם כמה חברים. כמה
התרגשנו! התרגשנו מהשקט והחופש שעמדו להציף אותנו בימים האלה
שיבואו עלינו לטובה בסיני.
ארזנו שני תיקים ועלינו לאוטובוס לכיוון אילת. כולנו היינו
עייפים, שכן איש מאיתנו לא ישן בלילה שלפני, וכך ניצלנו את משך
הנסיעה הארוכה באוטובוס לשינה - שלא נצטרך לישון כשנגיע לסיני,
שחלילה לא נפספס אף רגע קסום והזוי בחופי מצרים המדהימה.
הגענו. אנחנו בסיני. השקט והחופש להם ייחלנו.
ישבנו על החוף, בין כריות מטונפות וריח ים מרגיע שהציף את
האוויר. כמה אהבתי לחבק אותה שם, כמה רציתי שזה ימשך נצח.
היא נעמדה ליידי, הביטה אל הים, והתענגה על צלילי הרוח.
כשהשקט מסביב מלטף, וכולם רגועים ושלווים, צביקה שבר את השתיקה
והתחיל לספר לנו איך הוא פספס את ההסעה שלו לתחנה המרכזית
לקראת הנסיעה לאילת, ואיך הוא רץ אחרי האוטובוס...
צחקתי, כמה צחקתי! רק לצביקה זה יכול לקרות!
פתאום קלטתי שמלנכוליה מתה, היא ראתה אותי צוחקת ופשוט... קרסה
לאדמה והתנפצה לרסיסים...





אם לא הבנתם את הפואנטה, פשוט תקראו שוב ותלבישו את הסיטואציה
על בחורה כשמערכת היחסים פשוט מתנהלת עם המלנכוליה... כל
הפרטים וההתרחשויות, מותאמות לכך שהבחורה בעצם נמצאת עם
מלנכוליה