הם שתו יחד את הקפה של הבוקר.
את הרגע של הקפה הראשון על הבוקר, הרגע שהוא באמת מרגיש חי,
עומרי עשה בדרך כלל לבד. הוא לא אהב לחלוק את הרגע הזה. הוא לא
הבין מדוע הוא לא אוהב, אבל זאת הייתה השגרה שלו כל בוקר:
לקום, להכין קפה ולהתעורר לבד, לא משנה מי הייתה איתו. הקפה
סימל בעיניו את הרווקות שלו, את היכולת של לקום לבד, להכין קפה
לבד, לשתות אותו, להרגיש חי. הקפה באמת נתן לו להרגיש חי. יותר
מכל דבר אחר.

הוא הסתכל עליה והיה מאושר. הוא הרגיש שהיא זאת שהוא רוצה
להתעורר לצידה כל בוקר, שהיא האחת בשבילו. בשבילה הוא יוותר על
רגעי הקפה שאהב כל-כך. הוא חייך לעצמו וחשב שזה חייב להצליח,
שהם חייבים להיות ביחד בכל מחיר.

היא שתתה את הקפה והסתכלה עליו. היה לו משהו בעיניים שהדהים
אותה כל-כך. היא לא ידעה מה זה אבל זה היה שם. הוא גרם לה אושר
עוד לפני שהם הכירו, כאילו זה כתוב בכוכבים שהם ייפגשו
ויהיו ביחד.

יעלה ידעה שזה מה שהיא רוצה, שהיא מוכנה עכשיו לזה. היא לא
יודעת בדיוק מה זה ה"לזה"  הזה, אבל היא ידעה שהיא מוכנה.
ושהוא יהיה שם כל בוקר וכל לילה, וזה פשוט גרם לה אושר.