עצמתי את העיניים וראיתי אותך מחייכת
פתחתי את עיניי וראיתי אותך הולכת
חלמתי שאת איתי
התעוררתי וראיתי שאת לא לידי
במחשבות אני אומר לך הכל
במציאות אני מפחד ליפול
כתבתי לך שיר ואמרת שהוא יפה
אמרתי לך תודה
ולא ספרתי שאני בוכה
לפעמים אני מסתכל עליך ועוצר את הנשימה
לפעמים אני יודע שאני אוהב אותה
לפעמים אני חושב שלא
לפעמים אני בוכה כי את איתו
זוכרת פעם איך צחקנו בקור?
איך בשבילי היית האור
זוכרת?זה היה מזמן
ועכשיו?על מה אני נשען
על זכרונות שהפכו לחלומות
שהן בכל מקרה תמיד לא היו בגדר מציאות
אני שונא כבר לכתוב בחרוזים
כי כמו במציאות אני מתאים את עצמי לאחרים

זה לא יכול להמשך
קשה לי לא להיות לידך