בטח כבר שכחת
איך סיפרתי לך פעם
איך אני משתנה כשכל האורות נדלקים.
בטח כבר ברחת,
אם ממך אתה רוצה להשתרר,
בטח כבר ראית איך אנחנו מתרחקים.
בטח בשרה השאיר בך את חותמו,
אולי כי רצית, אולי בטעות.
היא עוד מטיילת שם, אני יודעת,
באיזור הדמדומים שבין השקט לייאוש.
השקט שלי הוא הרעש שלך,
צוחקת בקול ובוכה בלי מילים.
אל תחשוב שלשקט בי אין מנגינה,
אל תתיימר להבין.
איך ניסיתי לכתוב לך שיר,
והצלחתי לפרוק רק תסכול של עצמי.
איך ללכת ביחד נראה קצת רחוק,
מנותקת ממי שאני.
איך אתה לא מכיר
ואולי גם אף פעם לא תראה בי את כל התמונה.
גם אני לא יודעת,
אולי פעם ידעתי,
נפלתי.
נשברתי.
על מה?
כמו כלי ריק מרוח, ששוחה בו עם ליל,
קצת קשה להבין מי אני.
ואתה די מובן לי,
קצת נפתח, קצת פגוע,
מנסה עוד למצוא נחמה בשמי.
באותן הברות שבאות בקלות,
ובי מותירות רק דממה.
איך נפלתי עוד פעם,
איך טעיתי עוד פעם,
איך נשארתי אותה התמימה. |