מוקדש לאנשים שאמרו להם לשים לב לפרטים קטנים

כל יום בשעה ארבע בצהרים היינו חוזרים מהלימודים יחד, אני
ואורן. וכל יום היינו עוצרים לכמה דקות להביט בשקיעה...אחח
השקיעה...
היינו רואים אותה תמיד מאותה נקודה, בגבעה שמעל הפרדס הישן.
תמיד היו אלה דקות של התכנסות וחשבון נפש,אבל אהבתי את
זה,אהבתי את זה מאד.

כמו תמיד אורן היה מאחר בכמה דקות,וכל פעם הוא מצא תירוץ מטופש
אחר להתעקבות המיותרת שלו,אבל לא היה לי אכפת כי אני כבר רציתי
להגיע לשם,לגבעה, ולהרגיש את הרוח ולנשום את ריח ההדרים של
הפרדס הישן והשקיעה...אחח השקיעה.

מכיתה א בערך סגרנו שלא נפסיד את השקיעות האלה,וגם אם היינו
חולים היינו מגיעים בשביל לא לפספס,חס וחלילה לא לפספס את
השקיעה....אחח השקיעה.

עוד מעט חשבתי לעצמי! אותו יום,עוד מעט הפריחה בפרדס! והאוויר
נודף ריח פרחים מדהים,כל שנה...כל שנה
הפעם דאגתי לבשר לאורן את הבשורה:
"אורן אל תשכח! מחר הפריחה בפרדס, כמו כל שנה לא נפספס" היה לי
ברור שהוא לא יפספס אבל רציתי להיות בטוחה במאה אחוז.
אורן הביט בי, מבט מוזר אמר "טוב" והלך.

בשעה ארבע וחמישה חיכיתי לו וגם בארבע ועשרה והוא לא הופיע,
השמש כבר התחילה לשקוע והחלטתי ללכת לגבעה בעצמי...
כשהגעתי לגבעה ראיתי אותו יושב בקצה שלה, הוא ישב חצי כפוף
כאילו משהו הפריע לו.
רצתי לכיוונו ובהיתי בדמותו שזרחה באור השקיעה...אחח השקיעה.
הגעתי אליו ועוד לפני שהספקתי לשאול מה קרה נעתקה הנשימה מפי
תיק בית הספר נשמט מהיד שלי ונפלתי על ברכי.
"הפרדס" אמר אורן חנוק מדמעות "לא תהייה פריחה בפרדס השנה".
מה שראו עיני הייתה ערמה ענקית של עצי פרדס כרותים אסופים
בערמה גדולה במרכז המגרש, וטרקטור.
הטרקטור הצהוב זהר בגוון כתום באור השמש הדועכת והזכיר את
התפוזים שהיו לפרדס הישן בשקיעה...אחח השקיעה.