העולם הזה לא ידע מלחמה מהי, כל יושביו היו שוחרי שלום
ובדרך-כלל היו מעבירים את זמנם בטיולי טבע בשמורות רחבות
הידיים שלהם או בקריאת ספרים. היו להם גם כמה ספרים ממש טובים
ללימוד ציור וחשיבה יצירתית אבל זה כבר משהו אחר.
העולם הזה דומה לשלנו בהרבה מובנים, אך עדיין לא בכולם.

הוא אהב את העולם שלו אהבת אמת, אבל האמין שיש דרכים לשפר
אותו. אוורורה היה הוגה דעות מוצלח שרבים צפו לו הצלחה עוד מאז
היותו נער צעיר בפנימייה בה למד חשיבה יצירתית. המדריך שלו עוד
מאז טען "לילד יש ראש על הכתפיים ויום אחד יוביל המונים
בעקבותיו" אבל רוב הילדים האחרים חשבו קצת אחרת, מה שהוביל את
אוורורה המיועד לגדולות לבלות את רוב ילדותו בודד בחיפוש אחר
התבונה האמיתית, או משמעות החיים או בקיצור ל-"למה אני יצאתי
שונה ואחרים לא".
אוורורה היה מרבה להסתגר בביתו על ריצפת הפרקט המשובחת להפליא
ליד דף ועט וחושב . על מה? כל דבר שעלה בדעתו אבל בעיקר על
המצאה מהפכנית אחת, שעבורו הייתה מהפכנית, ככה הוא רצה להתייחס
אליה, כי הוא בזבז עליה בערך 7 דפים, אז היא הייתה...
מ-ה-פ-כ-נ-י-ת.

היה זה יום תחילת האביב , ניחוחות הפריחה ומשבי הרוח החמימים
בייסרו את היום שבו התעורר אוורורה השקם בבוקר במטרה נחושה
להשיג חומרים להמצאתו המהפכנית, הוא יצא אל מחוץ לביתו החצי
מוזנח ואסף פיסות פלדה שהיו מונחות בגינתו עוד מילדותו, משעורי
מלאכה. היות ואף אחד לא היה צריך ברזל או פלדה בעולם הזה שכל
כך אהב ורצה לשפר ואפילו במעט.
הוא סחב בידיים עייפות כמה פיסות פלדה  ופיזר אותם על ריצפת
העץ בביתו וחייך אל החלקים המפוזרים והחל בהרכבה.
לקח לו קצת זמן עד שהטיח את החלקים לתבנית המתאימה , שייף
הבריק ניקה והרכיב ולבסוף סיים. תחושת הסיום המתוקה הציפה את
כל גופו בצמרמורות. הוא אחז בידיו לראשונה בחייו המצאה שידע
שתוביל לשינוי.
הוא התרומם בהתרגשות כשאחז בשמחה בהמצאתו ויצא בריצה לכיוון
מרכז המבקרים בעיירה שבה גדל. במוחו התרוצצו תמונות רבות כל כך
שאם הייתי צריכה לתאר הייתה יוצאת תמונה משולבת של פרס נובל
וערמה של ילדים מהפנימייה הישנה שעומדים ובוכים כי טעו
בסטיגמה.
אנשי העיירה במרכז המבקרים שמחו לראותו (כי הם היו חברותיים)
ושאלו לשלומו. בגמגום התרגשותי למחצה הציג את המצאתו ואמר :
"ההמצאה הזאת תביא קץ לכל דאגותינו!!! היא תשיג לנו מזון בצורה
מהירה ופשוטה!"
-"ואיך קוראים לה?" נשמע קול מפקפק אך מתעניין מהקהל.
-אוורורה חשב ואמר " אני אקרא לו מרובה כי הוא יביא אוכל
מרובה"
כולם התלהבו נורא, ויצאו לכיוון היער בשביל לבחון את ההמצאה
הנפלאה הזו שתפתור בעיה כזו קשה בעולם שלהם. אוורורה נעמד
בהתרגשות בפתח היער ושיגר פיצוץ ראשון אל תוך העצים, ונשמעה
צווחה איומה, איומה כל כך שאם היית שומע אותה לבך היה נקרע
מכאב.
כל האנשים רצו אל מקור הצווחה בציפייה לראות איזה אייל טרי אח
הופתעו לראות שרוע על האדמה ילד. הילד ששמר על חיות היער היה
מוטל פצוע על האדמה , וכל החיות והאנשים התאספו סביבו בבעתה
ושמעו את דבריו האחרונים : "האדם כמו עץ נשבר,אך תמיד שואף
למעלה".
האנשים החברותיים התרגזו כל כך שכבר לא שלטו בעצמם, הם התנפלו
על אוורורה וחטפו ממנו את ההמצאה המהפכנית שלו והם ירו בו,
באותה קלות דעת שהוא כיוון את המכשיר שלו לכיוון העצים ולא חשב
פעמיים, ולא פיפק בתוצאה ולא תיאר לעמו מה היה קורה. וגם הוא
שכח כבר מה רצה ומה ירצה , את זה שרצה את הפרס, את זה שרצה
לראות את הנערים בוכים ואת האהבה שלו לעולם הזה שלו. פשוט
שכח...
והם לקחו את ההמצאה של אוורורה חזרה אל ביתו החצי מוזנח ובאחת
ההמצאות הישנות שלו שיגרו את המכשיר לממד אחר ביחד עם
התוכניות, שם לאחר מספר שנים מצא אדם אחר את ההמצאה והתוכניות
והיה מרוצה, רצו במוחו כל כך הרבה תמונות שגם אם הייתי רוצה
לתאר אותן לא הייתי מצליחה, רק הרבה אור זרקורים ורעש
אוהדים...והוא החליט שהמכשיר הזה יהיה מקדם פתרונות יעיל למדי.
והוא סחט את המנהל שלו להעלאה בשכר וכשזה לא הסכים ירה בו,
אשתו לא רצתה להכין לו פיצה בערב זה עיצבן אותו אז הוא ירה
בה...והעולם שלו נדם כמו הילד, כי זאת הייתה ההמצאה ששברה את
העץ באביב וקשה לשכוח כי רצות יותר מידי תמונות שקשה לתאר,
לשכוח אפשר רק בירייה.