כמה זמן המכתב הזה מתרוצץ לי בראש. לפני שאני נרדמת, ובכל
שנייה של שקט...  כמו אתמול באיזו מונית שירות. כל הזמן מתנסח
לי בראש המכתב האבוד הזה ואם לא אוציא את כל מה שנותר לי לכתוב
עכשיו - הוא גם לא ייתן לי מנוח וימשיך לרדוף אותי. סביר להניח
שזהו לא מכתב שיגיע אלייך וכשאכתוב משהו בסופו של דבר תקבל רק
חלקים נבחרים ממנו, ואז מה אם אמרתי שלא אמחל יותר על כבודי
ולא אומר יותר דבר שוב? אז מה?? מה, אני צריכה את הכבוד המטופש
הזה שלי? עדיף לי לכתוב עוד מכתב.

השבועות והחודשים עוברים והפתעת כולם היא התחושה הזו - הבדידות
ממשיכה לאפוף אותי. לא. אני כבר לא מפחדת כמו פעם מהמרחק הזה
בינינו ודווקא חיה טוב (בערך) עם המבטים המרוחקים שאני מצליחה
להפיק. למדתי מהטוב ביותר כיצד להתעלם ולהפגין אדישות מוחלטת
(נו, חוץ מאותם מבטים רחוקים שהייתי חייבת לשלוח מידי פעם).
אבל עדיין, אתה טוב ממני במשחק הזה, ולמרות שאני יודעת בתוכי
שאתה לא אדיש לחלוטין, הפרצוף האטום כ"כ משכנע. ומכאיב.

לא. אני כבר לא חושבת על זה כל הזמן. ממש ממש לא. אבל תחושת
הבדידות הזאת סביבי, שלצערי גם הייתה קיימת כשהיית שם, כי הרי
לא באמת היית שם - היא לא חולפת ומעסיקה אותי ומאמללת אותי
ימים ולילות. היכן אמצא מנוח?
אני ממלאת את סדר היום שלי בכל הדברים שאני יכולה ומנסה בכל
כוחי למלא את החלל הזה שנוצר בי - לא חלל שנוצר בגלל שאתה לא
שם, אלא בגלל שמשהו חסר בחיים שלי: אני לא שמחה.

כל הזמן עולים לי דברים שאני רוצה לספר לך. סתם, שתדע - דברים
יומיומיים כאלה, אנקדוטות משעשעות. אבל זה כבר לא יקרה. בגללי
ובגללך ובגלל הנסיבות ומה שקרה ומה לא?!
אני לא הייתי בסדר שנים, וגם אתה לא, ולא נותר אלא להתחרט
ולהתחרט ולהחליט גם שאין כל טעם בחרטה הזו וכי מוטב לי אם
אעזוב את כל זה כבר. אשחרר. אנסה למצוא דרכים אחרות למלא את
חיי-הריקים כל-כך.

ואני אנסה, הכי חזק שאוכל ובסוף גם אמצא את דרכי ואתבגר, אבל
אני אמשיך לחשוב עלייך, גם אם לא בתדירות הרגילה. ואני רק
מקווה שגם אתה חושב קצת עליי וגם רק קצת מתחרט.
לא, אני לא כועסת יותר. לפעמים אני מתעצבנת כשאני חושבת על מה
שקרה בסוף ושאולי גם כל זה -גם המכתב הזה לא שווה אותך, כי אני
לא הייתי חשובה לך כמו שאמרת. אבל יודע מה? אני מעדיפה לחשוב
שכן - כי אחרת, זה כבר יכאב יותר ממה שאני יכולה לקבל.

אז זהו, שיהיו לך חיים נעימים ובינתיים אני מקווה לראות אותך
רק כמה שפחות.

שמיל