ישבתי מולה, חמוש במבט סתום אותו הפניתי בהפגנתיות לעבר רצפת
החדר. יהיה יותר נכון להגיד שהיא ישבה מולי. אני הושבתי מולה,
ולא מרצון. רק חודשיים אני באוניברסיטה, והצלחתי לפלס את דרכי
למשרד היועצת/פסיכולוגית. זמן שיא, אפילו בשבילי. אמא הייתה
גאה. וכן - יש באוניברסיטה שלי פסיכולוגית. לפי מה שהבנתי היא
שם בעיקר בשביל להטריח את אוכלוסיית הסטודנטיות בהרצאות על
הטרדה מינית על בסיס חצי שנתי. בשביל זה, ובשביל "מקרים
חריגים", כמוני.

למה אני פה? ככה - שיעור ביולוגיה. אנזימים, תאים, ציטופלסמות
וכל מה שקשור בזה. נושא השיעור היה "הלב - דרכי פעולה ושאר
חירטוטי מוח". פרופסור ברקן, מקריח כבן שישים וחביב בדרך כלל,
הרצה במשך שיעור שלם על הלב שלנו ואיך שהוא מפמפם דם לכל הגוף.
חומר מרתק, שהיווה מוזיקת רקע מצוינת בשביל המחשבות שלי על
הלילה שעבר. "איך?" שאלתי את עצמי בפעם המי-יודע-כמה, "איך היא
עושה לי את זה שוב?". "מר דיין", קטע קולו הכבד של פרופ' ברקן
את חוט מחשבתי, "מכיוון ששמתי לב שהקדשת את כל כולך לדבריי
במשך השיעור, אולי תואיל בטובך לחזור על דבריי, בשביל אלה שלא
הקשיבו?"
הבטתי בו בעיניים מכווצות, מנסה להבהיר שמשפטי מחץ שמתאימים
לכיתה ח' הם בדרך כלל אחלה, אבל לא היום. "איך פועל הלב שלך,
מר דיין?" הוא התעקש, מגביה את קולו במקצת. "הלב שלי?" עניתי
בקול רועד, חי מחדש את אתמול, "הלב שלי פועל לבד". כיתה מלאה,
פרופסור, מתלמד ולוח. 33 סטודנטים - ורק אחד מהם בוכה. התחלתי
לאט, בקטנה, עם דמעה אחת. עין ימין, נדמה לי. כולם במתח, מחכים
לראות מה קורה עם האשכנזי הזה, שבוכה בעשר בבוקר של יום שני.
ולא אכזבתי, בכלל. הכל יצא, עד הטיפה האחרונה ועוד קצת. לא
התכוונתי. באמת שלא.

"הובהלתי" למשרד היועצת, כ"מקרה חריג". הובהר לי בעדינות
שבימים כהרגלם יש לקבוע תור בשביל לראות את היועצת, אבל הם
רוצים שאני אדבר איתה, כ"מקרה חריג". וכאן אני, מונח על ישבני
החריג אל מול דמותה הדרוכה בכוננות ספיגה, מתלבט איך אני יוצא
מזה, ואיך נכנסתי לזה מלכתחילה. זה בגלל נועה. לחלוטין ולגמרי
בגללה. פעם שניה שהיא עוזבת אותי. השנה. ואני אוהב אותה. מאוד.
והיא? לה נוח איתי, כי אני בחור נוח. תמיד עושה מה שהיא רוצה,
מתי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה. וחושב שזה בסדר, כי אני אוהב
אותה, וככה זה כשאוהבים. והיא? לה נורא נחמד איתי, כי אני בחור
נורא נחמד. אף פעם לא מחזיר אוכל במסעדה כי הוא קצת לא מה
שציפיתי, ותמיד אומר "תודה" למאבטח שבודק לי את הבגאז'. גם אם
בטוח שהוא לא מבין מילה עברית. כמה שהיא מתייחסת אליי רע. ברור
לי שהיא תופסת ממני אחד שכל מה שהוא יודע לעשות זה לחייך
ולהפנות את הלחי השנייה. לזכותה ייאמר שאני נוטה להפנות את
הלחי השנייה.