שלוש דמעות עשו את דרכן יחדיו אל מעלה העין. האחת דמעת כאב,
השניה דמעת יגון והשלישית דמעת שמחה. שלושת הדמעות התחרו בינהן
מי תגיע ראשונה אל העין ותזכה לרדת ראשונה, לצאת מן הגוף
ולהוביל אחריה שיירה של דמעות מסוגה. דמעת הכאב ניסתה בכל כוחה
לעבור ליד עצבים חשופים על מנת להפעילם בכדי שייעשה בה שימוש.
דמעת היגון עלתה אל המוח וניסתה להשפיע עליו לרעה. ואילו דמעת
השמחה עלתה לה באיטיות ובזהירות אל קצה העין. "כשלאדם לא כואב
ולא רע, שמח לו" הסבירה את עצמה הדמעה. אלא שדמעת השמחה היתה
אופטימית מדי, ואותו אדם שבתוכו שכנה עם חברותיה היה עצבני
באותו היום. לכשהחלו לזלוג דמעותיו, היו אלו דמעות מסוג חדש,
דמעות זעם ודמעות תיסכול. ודמעת השמחה התערבבה עם הדמעות
החדשות, גברה על היגון והכאב אך איבדה מהאושר שהיה בה.
למחרת שוב החלה תחרות אל עין האדם, חמש מתחרות היו בה הפעם:
דמעת יגון, דמעת תיסכול, דמעת שמחה, דמעת כאב ודמעת זעם. חמשת
הדמעות עלו וניסו לגבור אחת על השניה, אלא שבהגיען אל מעלה
העין הן גילו שאין מקום לכולן, התערבבו זו בזו ויצרו את דמעות
העייפות. למחרת הלך אותו אדם שבתוכו שכנו הדמעות אל רופא
העיניים על מנת למנוע את שובן של הדמעות המעיקות. טיפה ועוד
טיפה זלגו אל תוך העיניים טיפות הרופא, ויצרו מסך מגן שכלא את
הדמעות בתוך הגוף ולא איפשר להן לצאת.
סוגי הדמעות התרבו, ולא היה להן כיצד להתמעט, אז הן ניסו לחדור
דרך איברים אחרים בגוף. האיבר הספוגי ביותר שהצליח לקלוט אליו
הכי הרבה דמעות היה הלב, ומאז בוכה הוא לב האדם.



מוקדש לכל אלו שליבם בוכה כך סתם