סיפור על ילד שבמקום לקבל מכונית-צעצוע ליום הולדתו, קיבל
בובה מוזרה...

כל העניין התחיל כשהייתי בן שמונה. אתם יודעים איך זה בנים
בגיל שמונה... משוגעים על מכוניות ועל סרטי ילדים, אוהבים רק
משחקי בנים ולא מבינים בכלל את הגדולים. גם אני הייתי כזה,
וככל שהתקרב מועד יום הולדתי השמיני, מאד התרגשתי.
ביקשתי מאמא ואבא מכונית צעצוע משוכללת כזאת, על שלט, שיש גם
לגיא, החבר הכי טוב שלי. מהרגע הראשון שראיתי את המכונית הזאת
אצלו, ממש קינאתי בו. גיא הוא באמת ילד טוב, והוא בדרך כלל
משאיל לי את המשחקים שלו (וגם אני משאיל לו משחקים), אבל
המכונית הייתה יותר מדי יקרת-ערך בכדי שמישהו ישים עליה ידיים.
אז אמרתי להורים שלי, ליומולדת 8, אני רוצה מכונית בדיוק כזאת.
תשובתם של הוריי הייתה: "אנחנו נשתדל לקנות את המכונית, אבל
אנחנו לא מבטיחים".
ובאמת קרה שכמו שהם לא הבטיחו, הם גם לא קנו. במקום זה הגיעה
אלי בובה. בובה גדולה, בגודל טבעי, כמעט בגודל שלי בתור ילד
קטן.
"בובה?!" קרא גיא כששמע על הסיפור הזה, "מה תעשה בבובה? מה,
אתה ילדה?" משכתי בכתפיי נואשות. זה שלא קיבלתי מכונית, זה עוד
מילא, אבל לקבל בובה ענקית כמו של בנות, זה היה מתחת לכבודי.
כך לפחות הרגשתי אז...
זו גם הייתה בובה לא יפה, חיוורת עם פנים עצובות ומלאות
חמיצות. היא ידעה לדבר ולהגיד דברים מאד חכמים, ולפעמים גם
אמרה דברים מצחיקים. אבל הדברים שהייתה אמורה לצחוק באומרה
אותם, נאמרו אצלה בציניות, במרירות, ללא חיוכים וללא צחוק. אני
משום מה הרגשתי, שאני חייב איכשהו לשמח את הבובה. אם כבר
קיבלתי בובה כזאת, לא צריך להזניח אותה. לפעמים היא הייתה
מפתיעה אותי, למשל כשתפסתי אותה פעם אחת מסתירה חיוך,
וכשגיליתי שהעיניים שלה מאד יפות, מדהימות. אף פעם לא שמתי לב
לזה קודם. לאט לאט כשהתבגרתי, חשתי כאילו הבובה גדלה וצומחת
אתי. לאט לאט, הבובה שלי למדה לחייך, לצחוק, להנות ולחיות.
ומבובה מכוערת עם פנים ירקרקות, היא הפכה לבובה יפהפייה, עם
עיניים מקסימות, לחיים וורודות וחיוך חמוד על הפנים. יום אחד,
שאלתי את הבובה: "מדוע, כשהייתי קטן, היית כל כך חמוצה ומרירה
כל הזמן?" "הייתי אומללה", היא ענתה "הייתי מכוערת וכולם נידו
אותי. אף ילדה לא רצתה לשחק אתי. ואז הגעתי אליך, ולמרות
האכזבה ממני, נתת לי הזדמנות ודיברת אתי, ושיחקת אתי. ועכשיו
אני מרגישה מאושרת, מפני שאתה נתת לי להרגיש כמו בן אדם..."