כן כן, זהו אשכרה המשך ל"ווידוי" ואולי יהיו עוד...
אז קראו... קראו קראו קראו! והגיבו!!!
דרך אגב, מוזר לי שב"וידוי" הרגשתי שונה מאשר פה... פריקי
הא?
טוב, אז לפי התגובות שקיבלתי (לא רק באתר) היצירה שלי "וידוי"
הייתה לא מספיק מוסברת... טוב, אז מה אתם רוצים שאני אגיד
לכם??? את האמת??? לדעתי, אתם אמורים להבין למה אני לא מספרת
הכל, וזה בעיקר בגלל שיש המון אנשים שמכירים אותי, שקוראים את
היצירות שלי, ואני לא רוצה שהם ידעו על זה...!!!
"אני בדיכי.. :("
"רוצה לשתף אותי?"
"לא ממש.."
"אני בדיכי.. :("
"אז בא לך לספר לי? לפני שאני מתפוצץ עלייך..?"
"לא ממש.."
כן כן, שיחות, שיחות...
בהודעת אווי שלי:
sniff sniff boo hoo :(
waaaaaaaaaaaaah
sniff sniff boo hoo :(
d-i-c-i-!!!
"נו? אז למה את לא רוצה לספר לי? :("
"כי ככה, זה דיי עניין אישי.."
"טווווווווווב"
כן, כן, יש לי די הרבה עיניינים אישיים...
וכל, אבל כ-ל העולם חושב שאני צריכה לשתף אותו!!!
אני מניחה שיש מספיק אנשים, שעכשיו קוראים את זה, ומזדהיים
בטירוף... אז, אני מניחה שגם אתם רוצים להבין על מה כל העניין,
ולמה אני עושה ממנו סיפור כזה... "פיל ומנמלה..."
as if!!!
זה כל כך מעצבן כשאנשים חושבים שהם מרגישים רע בידיוק כמוך,
ואפילו יותר גרוע, אבל בעצם לא יודעים מה בכלל אתה עובר...
ואני מבינה, אולי באמת הם מרגישים גרוע, אבל כרגע, אני לא
מצליחה לעלות במוחי מישהו במרגיש יותר חרא ממני... (בלי להוסיף
נפגעי פיגועים, רצח, אונס, וכל החרא הזה...) מבינים???
טוב, אז בעצם מה שקורה לי עכשיו, הוא שאני כל יום חוזרת מבצפר,
נוסעת בהסעה של רבע שעה, עשרים דקות, וחושבת. אבל לא סתם
חושבת, יש לי מין שיחות נפש עם עצמי... כאלה מעצבנות, שמצד אחד
לא נוראות כל כך, אבל מצד שני, תמיד בא לך לשתף מישהו... :(
"אני רוצה שתשתפי אותי"
"סוררי..."
כן כן, אני לא משתפת... כמעט אף אחד.... אולי רק שני מישהוים.
מי? אתם שאולים, אז בואו ואספר לכם, שניים מהם, הן החברות הכי
טובות שלי.... 1-הילדה המושלמת. ו-2 אחת החברות ה"וורי בסט"
שלי, פוצי! ומיהם המישהוים השניים??? טוב, זה אתם, בערך, כי
בדוגרי, אני לא לגמרי מספרת לכם, אבל אני, בוא נגיד ככה, כן
שופכת ת'לב.
אומנם בצורה הרבה פחות רגישה מאשר אצל המושלמת ופוצי, אבל גם,
איזשהו סוג של רגש... אני מתנצלת אם לא הבנתם את המשפט
האחרון... :(
טוב, אז בואו נגיד ככה, יש מ-ל-א מ-ל-א דברים שמשגעים אותי...
אז החלטתי לעזור לכם קצת להבין על מה אני מדברת.. (רמזים) אז
הנה:
(מקווה שזה יעזור לכם...):
כאב
דמעה
בכי
מוטציות
"ביחד"
אוף
חיים
רצונות
פיצויים
כאב
פנימיות
נפשיות
באסה
לילה
חלומות
כעס
עצבות
בתי חולים
ניתוחים
כאב
תרופות
כדורים
קלקול
דפיקה
לב
מוות
כאב
אם שמתם לב, אז המילה "כאב" חוזרת ארבע פעמים, וכל פעם בצורה
שונה... תחשבו על זה...
אז, נסעתי באוטובוס הבייתה לפני כמה ימים, זה היה בידיוק אחרי
שקראתי יצירה ממש יפה של "דורין מנדלבאום" (גשו לדפיוצר שלה),
יצירה בנושא התאבדות, פשוט מ-ד-ה-י-ם, ממש דיבר אלי, וזה היה
גם אחרי שאני כתבתי בוידוי הקודם, את הקטע של סיום החיים
שלי... אני יודעת שבחיים אני לא אעשה את זה.. (אין לך מה לדאוג
מושלמה, ולא, את לא צריכה לבכות!) כאילו, אין לי שום סיבה, כי
בדוגרי, זה לא שיש לי חיים תקועים ומחורבנים... זאת אני שמנפחת
אותם...
"אני נראית ומתנהגת כמו ילדה רגילה"
"אז אני לא מבין מה שונה בך"
"אף אחד לא יודע"
"אז יש בעיה? או לא?"
"כן"
"נו???"
"טוב, זה רק ש..., אני לא ממש יכולה לספר"
"אז מה עושים?"
"נשכח מזה?"
"לא נראה לי.."
"אני לא יכולה..."
"את תתגברי על זה"
בסופו של דבר סיפרתי לו... (השיחה לא התנהלה בדיוק ככה...)
והוא לא ממש הצליח לעזור לי... אבל חפיף... מאוד התאכזבתי
מהקטע... כי חשבתי שאולי הוא עובר משהו דומה לשלי... אבל לא...
לא היה לו אפילו הקשר הכי קטן...
בכל מקרה, יש לי עוד המון המון מה לספר לכם,
-אפצ'י
כן כן, התתעטשתי... (לבריאות) - תודה...
אז, איפה היינו? כן, בכל מקרה, יש לי המון מה לספר לכם...
אבל, מכיוון שעכשיו נהיה די מאוחר... אין שום סיבה שאני לא
אספר לכם, אז הנה...
הייתי בחלק של ההתאבדות נכון??? (כן) סבבה, אז הנה... :
כשנסעתי באוטובוס חזרה הבייתה מעוד יום מעייף, (כל היום אני
חורשת, או נהנית לי קצת מהצד, ובלילה אני לא ישנה... אני עסוקה
מידי בלשנוא את עצמי, אל תבינו לא נכון!!! אני ישנה, אבל כל
חצי שעה בערך אני מתעוררת מחלום בזארי אחר, שמקשר אותי לשנאה
עצמית... )
אז, אני עייפה, ובדרך חזרה הבייתה, נוסעת באוטובוס... מסתכלת
החוצה... עוברים; גגות, עצים, פסים, אנשים, מסעדץ סמיר אמיס
ש"הפילו" לפני שבוע ועוד לא ניקו... אז, מה עובר לי בראש?
סמים
סכיני גילוח
מים
אלכוהול
דם
פצעים...
בעיקר איך אני הולכת לכתוב את היצירה הבאה שלי :"להתאבד"
אבל בעצם, אני כבר שבוע מתכננת לכתוב עליה, וזה הפך להיות הדבר
הכי קשה שאי פעם נסיתי לעשות... כל פעם שאני בדרך מבצפר, אני
מעבירה בראש בידיוק את מה שאני מתכוונת לכתוב, משפטים שלמים,
על מה שאני מרגישה, וכשאני מגיעה לעיפרון, אני מקבלת בלאק
אווט, כאילו אף פעם לא הגעתי לנושא, אולי הוא לא אמור
להיכתב... לא יודעת... בכל מקרה, אם כן, אז אני מניחה שתראו
באיזשהו שלב יצירה בשם "התאבדות" או משהו בסגנון...
טוב, אני מוכרחה לזוז, אני כבר חצי נרדמת על המקלדת... צ'או
צ'או אנשים. אני אכתוב עוד פרק בקרוב... מתה עלייכם!!!
סיון |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.